בגינת החיים: ביקורת על שנת הגנן

גם הגינה האירופית מקנה לגנן עבודה אינסופית, אכזבות ואופטימיות מטורפת. ספר שרוחו טובה. על "שנת הגנן" של קארל צ'אפק

תלמה אדמון | 26/4/2010 14:30

בספרון הזה, הרווי ניחוח אדמה וזבל, יש לראות שי מידיה של המתרגמת רות בונדי. זהו אחד מאותם מקרים בודדים, שבהם רק בחירתה ומסירותה של מתרגמת, מעבירים ספר אל מעבר לחומה האטומה של אי-ידיעת שפת המקור. זה לא עוד ספר. זה טקסט קטן ומיוחד, חכם ומבדר, ועל כן חשוכי הצ'כית (רוב מוחץ בקרב הישראלים) רשאים להודות לבונדי בסוף כל עמוד.

שנת הגנן עטיפת הספר

קארל צ'אפק (1890-1938) הצ'כי היטיב לכתוב פיליטונים, והאמנות שלו באה כאן לידי ביטוי מובהק. מכל משפט בסקירת לוח השנה של הגנן עולה הנאתו של הכותב מעצם הכתיבה על הגנן בגינתו. ההומור העצמי של צ'אפק וחיבתו לתכונות (חולשות) אנוש מתווים את שלד הרשימות. את השאר עושים ידענותו הבוטנית (המעמידה פני הדיוט) ומטמוני חוכמת החיים ששתל בצניעות בגינתו.

אפשר לקרוא את הטקסט כמשל מפורט על חיי אדם, אבל אין בכך הכרח. מותר להסתפק בעונג הקריאה ברובד הגלוי, שבו צ'אפק פורש רשימות ארוכות ומבדחות של מרכיבי קרקע. "מוסיפים לה (לאדמה) זבל, קומפוסט, גואנו, רקבובית עלים, טורף, אדמת חריש, חול, קש, סיד, דשן אשלגן, אבקת חלב, מלחת, קרן טחונה, פוספטים, גללים, אפר, כבול, מים, בירה, שאריות ממקטרת, גפרורים שרופים, חתולים מתים (...)". אם לא כל המלים מובנות אפילו בעברית, סימן שצ'אפק התכוון לכך. הגנן החובב הופך למומחה דקדקן עד אובססיה.

צ'אפק עוסק הרבה בטיוב הקרקע, דישונה, תיחוחה, מישושה, הרחתה, בחישתה. הקרקע היא העיקר, לדבריו, ועל כן רגליהם של גננים אינן מותאמות לעיסוקם. היה עליהם להיות חיפושית זוחלת או פרפר מעופף מעל הערוגה. יופיים של הפרחים? עניין לנערות מאוהבות ומשוררים. רק בסוף הסתיו מגיע רגע שנדמה כנינוח. "אך רק עכשיו, כאשר הגינה התכסתה בשלג, הוא נזכר במה ששכח מפאת קוצר הזמן: להביט בה".

מדובר בחורף מושלג, בגינה אירופית, באדמה זרה לנו, שהכפור היבש מכסה אותה יותר מדי ימים בשנה. ועוד: צ'אפק מספר בגינה עירונית שאפתנית. איך נוכל ללמוד על גינת הכורכר הקטנה שלנו מרשימה

מסובכת של שמות פרחים זרים? נוכל בקלות. העיקרון הוא אותו עיקרון: עבודה אינסופית, תסכול ואכזבות ואופטימיות של מטורף.

זה ספר שרוחו טובה. הוא אינו מתעלם מקשיים, מן הכמיהה המתמדת לגשם, ומהעובדה שאי אפשר לסמוך על המגדל שיביא את השתילים בזמן, אבל הוא חי עם כל אלה בשלום. כמו עם מחזור החיים בטבע. המחזוריות מחבקת אליה את הגנן ומובילה את צ'אפק למסקנה הנעימה: "אני אומר לכם, אין מוות. אין אפילו תרדמה. אנחנו רק גדלים בין זמן לזמן. חייבים להתייחס לחיים בסבלנות כי הם נצחיים". הגנן יודע, אומר צ'אפק, שגם בחורף, מתחת לשלג, החיים רוחשים במלוא עוצמתם.

קארל צ'אפק, "שנת הגנן", איורים: יוסף צ'אפק, מצ'כית: רות בונדי, בבל, 134 עמ'