ממשיך ללכת: ביקורת על "הוא הלך בשדות"
עם הזמן מתקרבת העלילה של "הוא הלך בשדות" לטלנובלה, אבל הנוסטלגיה עדיין קסומה
הוא הלך בשדות עטיפת הספר
אבל אורי איננו הסיפור כאן. בתרבות הישראלית הוא הצטייר כצבר האולטימטיבי, זה שעל פיו התעצב דור תש"ח, אך קריאה מרוחקת יותר מאירה אותו באור ילדותי כמעט, מתייסר עד כדי אגואיסטי ושחצן. אפילו מותו ההרואי מקבל פתאום ענן של ספק. האם היה חיוני? ייתכן שאורי בכלל התאבד? ככה לא בנו כאן מדינה.
מיקה, הבוגרת והמיוסרת יותר, היא הסיפור ששורד את 60 השנה שחלפו מאז כתיבת הרומן. הסופר משה שמיר משתמש קצת בראייה הפורנוגרפית של השואה ובידיעות המעטות שהיו על אירופה. ברור לנו מבין השורות שמיקה נאנסה "שם", וברור גם שהגאולה שלה תבוא מאותו הכיוון - כלומר, מהריונה מאורי ומחוסר הנכונות שלה לעבור הפלה, כמו שעברה "שם". בין אם אורי הילד יחיה או ימות, מיקה חייבת ללדת "כאן" כדי להוביל את האומה הצברית קדימה.
ואם לא מיקה, אז היחסים הסבוכים והמרתקים בין אביו של אורי, וילי לאמו, רותקה, לבין גברים אחרים בקיבוץ, כמו אברהם גורן - שגם הוא, אגב, מגיע במידה מסוימת מ"שם", וגם הוא, במידה מסוימת, מעולם לא השתלב בתוך אורח החיים הקיבוצי. מערכות היחסים המעניינות האלה מייצגות את המאמץ הקיבוצי להקים משהו ולהישאר שפויים.
שם הספר לקוח משירו של נתן אלתרמן, "האם השלישית", שם הולך הבן השני אל אמו כשבלבו כדור עופרת, ומעביר את המשפט המקורי בזמן הווה לזמן עבר. אלא שאורי נהרג בהתפוצצות רימון, ולא ילך בשדות לאמו. מי שכן צועד הביתה מהמלחמה דרך השדות הוא וילי, שחוזר ממצרים עם הצבא הבריטי,
כדי לגלות שבנו נהרג דווקא היום. הראייה הזאת מסיטה את תשומת הלב של הסיפור מאורי אל הדמויות האחרות שמעשירות את הרומן.
העלילה מעטה, קופצת בין הזמנים, אבל חופנת עולם ומלואו, תחושה אמיתית של עשייה וכל החיבוטים שמלווים אותה. הבעיה היא שעם הזמן, ותוך התעלמות מהקסם המייגע של השפה ההיא שניסו להחיות פה ב-47', הספר מזכיר טלנובלה חלוצית. אנחנו, למודי הטלוויזיה, יודעים שאם מיקה מתעלפת ומקיאה - היא בהריון, והעובדה שרווקה בת 18 נכנסת להריון מרומן אקראי, לא מטלטלת אותנו.
בקיצור, את הספר הזה לא תקראו בשביל העלילה הקולחת, אלא בשביל התחושה שפעם, באמת, היה פה שמח.
"הוא הלך בשדות", משה שמיר, הוצאת "ידיעות ספרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם