טלה נבלות: על המיני סדרה "נבלות"
"נבלות", מיני סדרה על פי ספריו של יורם קניוק, יכולה להתפרש כלא מוסרית מאחר וגיבוריה הקשישים רוצחים צעירים שלא עשו הרבה מעבר להיות חוצפנים. ועדיין, דווקא בקיצוניות של הזקנים למול האפתיות של הצעירים "נבלות" מצליחה לעורר ולזעזע. אל תנסו זאת בבית
''נבלות'', שלישי, 22:05, HOT3
קניוק, לטעמי, הוא גם הסופר הישראלי הטוב ביותר לאדפטציה ואינטרפרטציה קולנועית בשל תנופת הדמיון שלו המתבטאת בכתיבה. בעידן שבו הספרות היא עבד לדיוק ולנטורליזם קיצוני בנוסח יהושע קנז, הרי שקניוק מחזיר אותנו למחוזות הסוריאליזם, הפנטזיה והמציאות האלטרנטיבית.
יצירות רבות שלו עובדו לתיאטרון ולקולנוע: "סוסעץ" ו"העיט" (בימוי: יקי יושע, 1978, 1981 בהתאמה), "חימו מלך ירושלים" (בימוי: עמוס גוטמן ז"ל, 1987), "אדם בן-כלב" (ההצגה, בימוי: יבגני אריה, 1993; הסרט, בימוי: פאול שריידר, 2009) ועכשיו מיני סדרה בשם "נבלות" על פי ספריו "העיטים" ו"נבלות".
בואו נעשה קצת סדר בבלגאן: "העיטים" ו"נבלות" הן שתי יצירות ספרותיות חשובות נפרדות שאין קשר ביניהן, חוץ מן העובדה ששתיהן נכתבו על ידי יורם קניוק ובשתיהן הדובר אלינו הוא לוחם פלמ"ח ולוחם במלחמת השחרור. בשתי היצירות קניוק יודע לשים את האצבע במקום שכואב לנו כציבור, בתוך הפצע הפתוח של הכלל, ולסובב, וזה כל כך חשוב. הוא סופר קונצרטנטי של הנושאים הגדולים בלי בושה: שואה ותקומה.
"העיטים" הוא סיפור קצר-ארוך מעולה. זה סיפור בנוסח זרם התודעה. חייל שוכב בשדה בין המתים. הערבים יורים מן הגבעות. המפקד נמלט עם הג'יפ. הוא מחכה לחושך כדי לקום ולהסתלק כמו צל. את השקט המשתרר לאחר סערת הקרב מפֵרים אדוני השמיים הנראים בגלגל העין: בתחילה העורבים ואחר כך העיטים, ספק שליחיו המיתיים של אל השמש, ספק שלוחיו הבוזזים, המבזים, של האתוס הציוני מקריב הילדים.
גיבור "העיטים" הוא בן דמותו של קניוק שהשתתף כשהיה בן 17 ושמונה חודשים בניסיון ההשתלטות של כוחות מחטיבת הראל על נבי סמואל – ניסיון נפל שנהרגו בו 38 מחיילי החטיבה. זה אולי הסיפור הטוב ביותר שכתב קניוק, אשר הופיע לראשונה ב"עכשיו", כתב עת לספרות בעריכת גבריאל מוקד וכונס לראשונה בקובץ "לילה על החוף עם טרנזיסטור" ("הקיבוץ המאוחד", 1979).
זה סיפור מוקדם יחסית של קניוק, אך הסצינה הזאת בשדה הקרב חוזרת ביצירותיו האחרות, למשל ב"היהודי האחרון" (ספרית פועלים, 1982). בסדרה הסיפור בא לידי ביטוי בעיקר בפלאשבק
"נבלות" זו נובלה מאוחרת שהופיעה תחילה כספר בהוצאת "תג" הקטנה והאיכותית של מריו וינשטיין ב-1997, ואחר כך הוצאת "ידיעות אחרונות" ב-2006 בראשותה של העורכת רנה ורבין – שאימצה את קניוק אל ליבה ובצדק רב כסופר הבית – עשתה מעין הֶדְבֵּק וקישרה בין ה"העיטים" ל"נבלות" בגלל השם המושך וכמובן בגלל הגיבור. אני מניח שמתוך מחשבה שהגיבור הצעיר ב"העיטים" הופך להיות הזקן המסוכן רוצח הצעירים ב"נבלות (הסיפור האמיתי)" – כך נקראת הנובלה במלואה.
עוד כדאי לציין שהמוטיב הזה, שהזקנים מסרבים למות ובעצם הורגים את הצעירים בחייהם, קיים כבר בראשית כתיבתו של קניוק, למשל ברומן המוקדם "הסיפור על דודה שלומציון הגדולה" (הקיבוץ המאוחד 1976). מעשה בדודת ענק מן היישוב המתעללת בבני משפחתה ואפילו במספר, והמוטיב הזה רק מעצים ומקצין את עצמו בנובלה הארוכה והמאוחרת "נבלות" ההופכת עתה לסדרה.
סדרת הטלוויזיה בבימויו של דרור סבו שעלתה ב-20 באפריל, אתמול, יום העצמאות ה-62 שלנו – מצמצמת את "נבלות" של קניוק לשני גיבורים עיקריים, ששמותיהם קצת משתנים מן הנובלה.
התסריט של דפנה לוין מצמק את סיפור המעשה ממרי חברתי לפשע של שני קיצונים והוא גם פחות תודעתי-אסוציאטיבי ויותר נסיבתי ועגול כנדרש מסדרת טלוויזיה בערוץ מרכזי. התסריט גם שם דגש כמובן על הצד הרומנטי הקיים בנובלה. אין אני מציין זאת לרעה כי התסריט הוא טוב מאוד בעיניי.
למשל, לוין מקפידה לשמור על השפה הלא תקנית והגסה שבה מאפיין קניוק בצורה מקורית את חברי הפלמ"ח, המלווה בביטויים שהם קודים אישיים. כאשר מישהו נרצח על ידיהם, הם אומרים במקום לרצוח, ה"'נבלות' – הלך להביא".
יוסי פולק הוא נפלא בתפקיד אפרים. הוא בא עם כל החוזק הדרמטי שלו, בשקט, עד הסוף. הבמאי קלט את יכולות המשחק הנדירות שלו, את הבעות הפנים העוצמתיות, והוא מצלם אותו בתקריבים שחושפים כל תנועה.
באשר ליורם גאון – כל מילה מיותרת לגמרי. קסם מהלך על כל מה שהאיש הזה עושה. האמת, אני שפוט שלו. גם כאן הוא משחק מעולה את מושקה, הפלמ"חניק שהתפכח מן החלום ומנסה להשתלב בהוויה, אבל בעצם תקוע יותר מכולם בעבר בשל האהבה לתמרה ובשל אי-יכולתו להסתגל לחיים האזרחיים הישראליים. אין לו רכוש ואפרים תמיד נותן לו כמה גרושים מזומן.
גם מרים גברילאי, בתפקיד זהבה, אשתו של אפרים, ומי שהייתה המפקדת של שניהם בפלמ"ח, היא נפלאה בטבעיות המשחק שלה, ועל שלושה אלה נשענת הסדרה, והם מחזיקים אותה היטב. ייאמר לזכות הצעירים שאותם לא נהרוג כי גם הם בהחלט טובים: עוז זהבי, מיכאל מושונוב, נועה ברקאי, אדווה בולה, שי גולדשטיין וטלי רובין, וגם הבחירה בתרצה אריאל, אלמנתו של מאיר אריאל ז"ל, לתפקיד בעלת בית הקפה היא סוג של שיחוק.
מחכה לכם גם הפתעה בפרק החמישי, ממש בסופו, מאחורי שתי הדמויות הראשיות, פולק וגאון, יושב לא אחר מאשר הסופר יורם קניוק. ממש כמו היצ'קוק הוא צץ לרגע על המסך. שימו לב אליו.
עד שיעשו סדרה ארוכה מ"היהודי האחרון", הרומן החשוב ביותר של קניוק, אני ממליץ על הסדרה הזאת בחום בשל מקוריותה. הסדרה יכולה להתפרש כלא מוסרית ומאיימת כי גיבוריה הם רוצחים מובהקים של צעירים שלא עשו הרבה מעבר להיות חוצפנים וחסרי התחשבות, אך דווקא בקיצוניות של הזקנים למול האפתיות של הצעירים היא עושה את העבודה ומעוררת אותך כצופה.
בשעה שכל כך הרבה זקנים מותקפים באופן אלים ונרצחים, וניצולי שואה נמקים בכל מיני חורים בלי פרוטה שחוקה בכיסם – כדאי שתחשבו שוב על מה שהסדרה הזאת ומה שיורם קניוק עתיר הדמיון והנרטיב הזורם מבקשים להעביר לכם. לראות-לראות, חובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם