פלורנס והמכונה: על הסרט "גרינברג"
"גרינברג” הוא אוסף אפיזודות, רגעים ואירועים, ללא נרטיב על. כמו החיים, לפחות מנקודת המבט של אלה שחיים אותם ולא של אלה שכותבים עליהם עלילה
“גרינברג”, סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי נואה באומבך, לקח על עצמו משימה קשה - להציג בצורה מרגשת ומעוררת הזדהות נקודה מסוימת בחייו של אדם שנדמה מעצבן, יהיר ואפילו מרושע - ועמד בה בהצלחה מעוררת הערצה.
אותו גרינברג שייך לעולם אחר מזה שאליו הוא מגיע. הוא חי כבר 15 שנה בניו יורק, בצד השני של ארה”ב, אין לו בת זוג או ילדים, הוא חושב הרבה יותר מדי על העבר ומדבר פחות מדי על ההווה, הוא לא נוהג (דבר שאסור באיסור חמור באל.איי), הוא לא רואה אף אחד ממטר (חוץ מאת עצמו) והוא עוקצני ומתקשה להשתלב בסביבתו החדשה.
דמותו אף מעוצבת כשונה מסביבתה - בגדיו, סגנון הדיבור שלו והתנהגותו כולם משייכים אותו לתקופה שעברה כבר מזמן. דרך עיניו אנו רואים את לוס אנג’לס שלו. העיר שאליה הוא שב אינה הוליווד הנוצצת אלא שכונה פשוטה יחסית, שאנשים באמת גרים בה ולא רק עוברים בה בדרכם לאולפן הצילומים.
היא נראית בתחילה כלקוחה מעידן אחר והופכת בהדרגה מודרנית יותר (למראה המשובח של הסרט אחראי הצלם הנהדר האריס סאבידס, שעבד בין השאר על “זודיאק” ועל “מילק”, ששניהם התרחשו ברובם בשנות השבעים והצטיינו בעיצוב התקופתי).
סרטיו של באומבך תמיד בלטו באבחנות הפסיכולוגיות על דמויותיהם וברגישות שרטוטן על המסך. ב”חיים בין השורות” המעולה, שהפך אותו ליקיר האינדי האמריקאי, הוא עסק בהתפרקות נישואים דרך עיניהם של שני בני הנוער שבמשפחה, והיטיב לתאר הן את הדמויות הצעירות והן את המבוגרות.
בכל סרטיו הדמויות מדברות, מנתחות ומגיבות; אך הפעם דווקא הרבה מהניתוח ומהניואנסים נמצא בשתיקה. גם הבחירה בסטילר לתפקיד הראשי אינה מובנת מאליה אך מתאימה מאין כמוה. עבודתו המצוינת מעידה אולי על חיבור מוצלח שנוצר בינו ובין יוצר הסרט.
גם באומבך וגם סטילר ביימו את סרטיהם הראשונים באמצע הניינטיז (“בועטים וצורחים” ו”מציאות נושכת” בהתאמה) ושויכו לז’אנר סרטי דור האיקס. הם פיתחו קריירות נאות מאז, ואך יאה ששיתוף הפעולה הראשון ביניהם יכיל סממנים של ז’אנר עצמאי אמריקאי נוכחי, זרם המאמבלקור, שמוביליו יוצרים, בעזרת אלתור רב, סרטים אותנטיים וכנים על עצמם ועל בני דורם המקיפים אותם.
רבות מדמויות המאמבלקור דוגלות (לעתים בכוח) באידיאולוגיה של לחיות את החיים בפשטות, בלי הרגשת ההכרח להספיק, להצליח ו”לעשות משהו עם החיים”. “גרינברג” הוא סרט שהכנות ממש נובעת ממנו, אך בניגוד לאותו זרם, גיבורו לא חי לפי אידיאולוגיה של לא לעשות כלום אלא מחליט שזה סגנון שכדאי לאמץ בתקופת חופשה מחייו.
סממן נוסף לזרם מתבטא בבחירת השחקנית
לא בכדי, למרות שגרינברג הוא גיבור הסיפור, הוא אינו הדמות הפותחת את הסרט הקרוי על שמו. זו היא פלורנס (גרוויג), העוזרת האישית של משפחתו של אחיו. תפקידה הוא לבצע סידורים וקניות לבני המשפחה המעסיקה אותה. היא מתרוצצת, בודקת, רוכשת, ותוך כדי שהיא נוהגת ברחובות אל.איי בין משימותיה, היא תוהה: “תיתן לי להיכנס?”. זו אמנם פנייה רטורית לנהג שבנתיב לידה, אך גם מוטיב חוזר בסרט, הן ברמה העלילתית - פלורנס שואלת את השאלה כמה פעמים במהלך הסרט, בדרכים שונות לפי מצב הרוח שלה - והן ברמה עמוקה יותר, המתמצתת את השאלה המוצגת מטאפורית בפני גרינברג.
כשגרינברג פוגש את פלורנס, בת ה-25, עולם צעיר יותר פורץ לחייו, ומתפתח ביניהם קשר מהוסס להפליא. אנשים אחרים מעברו, בעיקר חברו הוותיק אייוון (ריס איוונס) וחברתו לשעבר בת’ (ג’ניפר ג’ייסון לי, אשתו של באומבך, שכתבה איתו את התסריט והפיקה את הסרט), גורמים לו להתעמת עם הצהרתו שהוא בתקופה שבה הוא “מנסה לא לעשות כלום”. הוא בעצם כבר לא מכיר אותם. בעוד גרינברג נשאר תקוע בחלומותיו, הם ובני דורם התקדמו (בלעדיו), הקימו משפחות, בחרו מקצוע ועבדו בו, התבגרו.
התקיעות הזאת של גרינברג היא לבו של הסרט. הוא מבטיח לאחיו לבנות מלונה למאהלר, וכמה סמלית, כמובן, העובדה שמדובר באדם שבונה למחייתו, והפעם מתכוון לבנות בית, אך אינו מסוגל לבנות קשר או אפילו לתקשר ממש עם סובביו.
גרינברג מאשים אחרים בכל, כועס על העולם - חלק נכבד מזמנו הוא מבלה בכתיבת מכתבי תלונה לארגונים שונים ולעיתונים - והעצבים וחוסר הטקט שלו מביאים אותו לומר בקול דברים שרובנו נמנעים מלבטא למען שלום הציבור ורוגע נפשנו. פלורנס, לעומתו, משדרת פתיחות מוחלטת, מבוכה עדינה, הססנות והיעדר תוכנית ורצונות לחיים; עבודתה ממצבת אותה כאדם שדואג לאחרים לפני שהוא דואג לעצמו.
גרינברג כביכול מודאג מהזדקנותו ומהשתלטות הדור הצעיר יותר - שהיא שייכת אליו - על העולם, אך עם הזמן מבין שמה שבאמת מפחיד אותו הוא המצב שבו הוא תקוע והסיכוי שהמצב יישאר כמו שהוא גם בעתיד. אבל הוא לא יודע איך להשתנות גם כשהוא סוף סוף רוצה בכך.
למרות העיסוק בפער הדורות, זהו אלמנט חשוב פחות לגרעין הרגשי של הסרט, זה שיוצר הזדהות כה רבה עם דמותו הראשית, אותו אדם מחוספס שלכאורה קשה לחבב. ההרגשה שהסרט מדבר אליך ואליי אישית נובעת יותר מהעובדה שהתקיעות הזאת היא לאו דווקא עניין של גיל. זה עניין של תפיסה. כל ההתלבטויות וחוסר הביטחון, ששותפים לעתים גם לאלה שכביכול מצאו מה הם רוצים לעשות בחיים, מביאים לכך שרבות מהדמויות בסרט הן ממש כאלה שאתה מזהה מחייך שלך, או שאתה מזהה בהן את עצמך או את עצמך העתידי (אגב, דבר שלא קרה לי בסרטי מאמבלקור).
גרינברג לא ויתר במודע על ההתקדמות בחיים, אלא שכח לעבד את הפנטזיה של גיל 20 שבה עיצב לעצמו את מי שיהפוך להיות כשיהיה גדול. העיבוד הזה, שהוא לאו דווקא ויתור, הוא אולי החשוב ביותר בדרך לאושר. האמירה ש”אף פעם לא מאוחר מדי להפוך למי שיכולת להיות” היא אולי משפט אופטימי ומעודד, אבל זו אשליה עבור רוב האנשים. במקום לחיות את החיים שלו, גרינברג כלוא באכזבה ושבוי בתחושת ההחמצה, שנותרת איתו כי לא הייתה לו הצלחה שתחליף אותה (או שהייתה כזאת והוא אינו רואה אותה).
הדרך שבה הוא רואה את העולם כה מוכרת, שגם כשצוחקים זה כואב. גרינברג לא ממש מכיר את עצמו ולכן מתקשה לספר על עצמו, וכך לקהל לוקח זמן להכיר אותו. זו דמות שמחלחלת ובהדרגה מקבלת נפח עד שפתאום קולטים שהיא כבר אינה קריקטורה אלא אדם אמיתי. והאירועים שהדמות עוברת מזכירים שה”לא לעשות כלום” הזה אינו אפשרי. יש אנשים סביבך והם מכריחים אותך לחיות באמת.
באומבך מפליא להכיל בסרט הזה כל כך הרבה בכל כך מעט. הסרט נראה כמו החיים. הוא אוסף אפיזודות, רגעים ואירועים, ולא נרטיב על. כמו החיים, לפחות מנקודת המבט של אלה שחיים אותם ולא של אלה שכותבים עליהם עלילה.
"גרינברג" ("Greenberg"), ארה"ב 2010, 105 דקות
ביקורות וכתבות נוספות במגזין רייטינג החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם