חוק וסדר: על "הפליליסטים"
הסרט "הפליליסטים" הבטיח לתת הצצה בלעדית לחייהם של עורכי הדין הכי עסוקים בישראל. בפועל, קיבלנו כתב הגנה שהאדיר את שמם ואת עולם החליפות, ופחות נגע בדילמות המוסריות שמתלוות למקצוע
''הפליליסטים'', 21:00, ערוץ 2
הסרט, בבימוי דני ענבר, עוקב אחר חמשת עורכי הדין הפליליים מהמובילים בישראל: עו"ד אביגדור פלדמן, ציון אמיר, ששי גז, משה שרמן ורוויטל סוויד, ומבטיח לתת הצצה סנסציונית לשגרה של חמשת הפליליסטים המפורסמים והעסוקים בישראל.
אבל, תסריט לחוד ומציאות לחוד. הסרט של דני לא מצליח להביא את שני המרכיבים האלה – מציאות מול תסריט - למוצר מושלם שיש בו אמירה.
אנו רואים את הפליליסטים בשיגרת יומם: נוסעים, מדברים בטלפון הנייד, מתחככים בלקוחות ויורים טיעוני "למרות" ו"אדוני השופט" לכל עבר.
השאלות שמעמיד דני ענבר על הפרק הן איזה חיים יש לפליליסטים? מה מניע אותם? האם זה קשה להיות עו"ד פלילי? התשובות לשאלות אלו הן חלקיות. דווקא השאלה המרתקת מכולן נותרת פתוחה: מה גורם לאדם להגן על מישהו שרצח, אנס ושדד ולעזור לו לצחוק כל הדרך אל בג"צ?
הסרט של ענבר בנוי נכון, אך בסופו של דבר מותיר תחושה של סרט תדמית ללשכת עורכי הדין. גיבוריו מזכירים את גיבורי הריאליטי "השגריר" (ז"ל): העניבות, הבריף קייסים ומבט שכל אחד היה משתכנע ממנו.
כל הזמן עברה בי תחושה שענבר רוצה להיות כזה, שמסעו אחר עורכי הדין הנוצצים האלה הוא כמיהה ללכת שבי אחר אורות הגלימה השחורה ולחבוש את הספסל הראשון בפקולטה למשפטים הסמוכה למקום מגוריו.
לו רק לא היו מוצמדים להם נאשמים היינו מתאהבים בפליליסטים. שהרי הם באמת נחמדים, וורבאלים ואינטליגנטים במיוחד. אבל מה לעשות, פליליסטים הם סוג של שקרניקים והם עצמם לא יכחישו את זה.
ואכן, לכל עו"ד מוצמדת נשמה טובה אחרת מסצ'ואן שעליה הוא מגן: האחים אוחנה, משה קצב, דודו טופז, יוסי ועקנין, משפחת אבוטבטול ומארי פיזם הם הכוכבים האמיתיים של הסרט ושל חייהם של עורכי הדין שמייצגים אותם. בלעדיהם, אין לענבר סרט.
וכך ממוחזרים להם קטעים ישנים וחדשות עתיקות על תיקים עלומים. "הסרט חושף את חייהם הסוערים, מלאי הסודות ורצופי ההפתעות", מבטיח דף היחצ"נות האגדי. בפועל,
קטע מיוחד הוא ההצצה למסעו האישי של עו"ד אביגדור פלדמן אחר תיק הרצח הלא פתור, מבחינתו, של חנית קיקוס ז"ל. בין דיונות, כבישים והררי מסמכים הולך לו פלדמן ומשחזר את המסע לחפותו של הלקוח שלו: אל עביד. אל עביד, שהורשע בכל הערכאות האפשריות נותר עדיין זכאי בעיני פלדמן שחש (או מתפרנס מכך שהוא חש) שעשו לו עוול.
בין ים החליפות של הפליליסטים בסרט מצליח פלדמן לספק את הסחורה הרגילה שלו, אך יחד עם זאת להביא קול אחר וייחודי. באופן אישי אני מאוד מחבב את האיש הזה – הליכותיו העגלגלות, דיבורו הרך וטיעוניו הציוריים-אך-נחרצים גורמים לי בכל פעם להקשיב לו מרותק.
בעוד ארבעת חבריו בסרט מציגים מצג אחיד של מסע אל עבר האמת, יספר פלדמן שוב כי האמת היא משהו שמפריע ליחסים בין עו"ד ללקוח, שדווקא הביטחון בצדק שנמצא בבית המשפט הוא זה שקובר את לקוחותיו בכלא ובכלל אם באתם לחפש אמת, בית המשפט הוא לא המקום עבורכם. מי צריך עוד כשיש לך גיבור כזה בסרט.
למרוץ זאת, בסיכומו של דבר "פליליסטים" נותן תחושה שמניעיו לא באים מגילוי האמת על החיים הסודיים של עורכי הדין המשתתפים בו, אלה ממסע יחצ"ני להאדרת שמם, שמו של המקצוע וגודלה של המשכורת, ופחות בדילמות המוסריות שמלוות את כוכביו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם