ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » מחול

וואלה אישי: על שלוש עבודות של איריס ארז

הכוריאוגרפית והרקדנית איריס ארז מציגה את "זמני", "זה לא אישי" ו"נמיביה", שלוש עבודות אישיות וחשופות שבהן היא מפרקת את הגוף

במשך שנים השתתפה איריס ארז בעבודותיה של יסמין גודר. עכשיו, סוף סוף, היא מעלה ערב שלם שהוא כולו שלה, המעורר סקרנות לראות עוד ממנה כיוצרת, כוריאוגרפית ורקדנית. העבודה שפתחה את הערב היא "זמני", סולו טעון ואישי העוסק בשאלות: מה זה להיות רקדנית, מה זה אומר להופיע, ולמה הקהל מצפה ממך?

ארז היא יוצרת המקפידה להשאיר את עצמה חשופה מאוד. בין הבגדים הפזורים בחלל היא נעה באיזו דחיפות אבודה, חובטת בעצמה עד שאנחנו כמעט שומעים איך נשמע אדם בהתפרקו. כשהיא ממלאה את הגופייה בבגדים - יוצרת היריון, הולך ונרשם איזה רישום דק לאפשרות של אושר מפויס. אבל כהרף עין הוא נמחק והיא יוצאת מהחדר.

לאחר מכן היא חוזרת עם העבודה "זה לא אישי", אטיוד לדואט לאדם אחד. שוב היא רוקדת את עצמה, שוב היא מנסה למתוח את הגבול בינה כפרפורמרית לבין הקהל. היא מאשרת את מבנה המסתורין הנשי הגואה מתוכה, ויש בה איזו טוטאליות מכמירת לב.

את הערב חתמה היצירה "נמיביה", שעלתה בבכורה בפסטיבל הרמת מסך 2009. שלושה רקדנים (אסף אהרונסון, לי מאיר, מאיה וינברג) מתייחסים לגוף כאל אתר ארכיאולוגי. הם מחפשים בו תחושות עד בוא הכאב. מעלים מתוך ההריסות הגופניות את הנפש המתאווה לשכוח או לברוא לעצמה זיכרון חלופי. לשם כך הם ממפים אזורי כאב בטושים צבעוניים, אצל עצמם וזה אצל זה. מסמנים נקודות בגוף

כמו הכנה לניתוח. הם חובטים זה בזה ונחבטים ברצפה, רחוקים מלהישמע למגבלות הגוף. נדמה שהאכזריות שלהם נורמלית.

נראה שיותר מכל ארז יודעת מה רוצה הגוף, לא מקבלת אף חלק בו כפי שהוא. היא רוצה לפרק אותו, להתקרב למושא בלתי ידוע, לפתוח אותו, לשסע, לבקע, להוציא החוצה את איבריו. ברעב מתמיד היא חותרת פנימה אל הגוף, אולי כי רק שם, היא לגמרי לבד.

שלוש עבודות של איריס ארז, תיאטרון תמונע

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...