רצח מן העבר: קילר הלוהטת חוזרים
לרגל ההוצאה המחודשת של האלבום המצוין "דופקים את הלבנים" של קילר הלוהטת משנת 1985, שי להב נזכר בילדות החיפאית ובאיש שרצה להיות ראש ממשלה
מיתולוגיות הן עסק חמקמק. הוא גדל עליך ובהדרגה מטשטש את הפער בין מציאות לפנטזיה. ולא שזה רע בהכרח - במציאות של המוזיקה הישראלית עדיף לחיות באילוז'. עד שמאלצים אותך להתעורר. בעיצומו של החג יצאה מחדש חתיכת מיתולוגיה אמיתית - "דופקים את הלבנים" (1985), האלבום של קילר הלוהטת שכפתה עליי להביט למציאות בלבן המלוכלך של העיניים.
רקע הכרחי: כחיפאי מולד השערוריות שיצא לי לחוות בסביבתי הקרובה התמצו בשכן שהעז לנגן (פסנתר) בין שתיים לארבע. כשקירות בית הספר (המיתולוגי) שלי הריאלי העברי כוסו בכתובות "המורה זונה" עקב שמועות חמות על רומן בין המורה לאנגלית ותלמיד מהפנימייה הצבאית דומה היה שהכרמל כולו רועד ושבעוד רגע קט תפרוץ מלועו לבה רותחת
העניינים השתנו ברגע שבו קילר הלוהטת הצליחה להחדיר להיט לרדיו. בפרובינציה הכרמליטית כל חיפאי שעשה את זה בתל אביב נתפס כגיבור מקומי. אפילו יורם מארק רייך, אנטי גיבור בהגדרה. וכך כששמעתי ברשת גימל את "אני רוצה להיות ראש הממשלה" ידעתי שאני רוצה להיות מעריץ של קילר הלוהטת.
אבל הייתי צעיר מדי. וכשהגעתי לגיל שאפשר להתחיל קילר מתה והלהט נגמר. פספסתי בשנתיים את מהפכת הפאנק החיפאית שהגיעה לשיאה בהופעת ערב יום העצמאות 1983 שבה המשטרה ניתקה את החשמל כי קילר העזה להופיע אחרי חצות. אח, מספרים שאנשים עלו שם על בריקדות. ואז התפזרו בשקט כדי לנגב חומוס ב"מצה". צחוק צחוק, תחושת ההחמצה ליוותה אותי במשך שנים. מה שקשה לומר על המוזיקה של קילר הלוהטת שנשכחה אצלי מהר יותר מהנסיגה בקו השיער של יורם מארק רייך.
בגיל 18 נעלם לי התקליט. אחריו נעלמו העותקים מהחנויות. ולעזאזל, גם המיתולוגיה. לפני כשנתיים שמעתי שמארק רייך מנסה להחיות אותה. דיברו על ארכיון אינטרנטי ואפילו על הקלטות חדשות. לא רציתי שיילך לו. פחדתי להתעמת במצב הצבירה הציני והמפוכח שלי עם אגדת ילדות קסומה (המצופה בקעקועים ובניטים). אבל מארק רייך הצליח. אפילו בגדול.
בחג השני הסתגרתי עם הגרסה המחודשת לאלבום (הכוללת גם דיסק בונוס של קטעים נדירים וחדשים). מהריף הראשון בשיר הפותח "יורדים עלייך כסאח" התחלתי לקפץ בחדר כאילו אלי בן אמו שב להרשית באצטדיון קריית חיים. ב"עיר של בתולות" כבר ירדה לי דמעה.
אלוהים, קילר נשמעת פשוט מצוין. גם גרסאות המקור וגם חמש הרצועות החדשות. מרעננת, בועטת, נאיבית להפליא ונטולת מודעות לחלוטין (בניגוד נאמר ל"הקליק" שזכו לכבוד גדול בהרבה), אבל כזו שבאה לתת עבודה בלי פוזה. להקה חיפאית אמיתית.
קילר הלוהטת, "דופקים את הלבנים" - גרסה מחודשת הכוללת קטעים נדירים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם