ראשי » רייטינג » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

שנתו היפה ביותר: 40 שנה למותו של הנדריקס

במלאת 40 שנה למותו מקוקטייל של סמים ואלכוהול, מגיע אלבום האולפן הרביעי של ג'ימי הנדריקס, הכולל 12 הקלטות שלא ראו אור. במקביל יוצאים כל תקליטיו המקוריים בגרסאות בונוס. ומעל מרחפת חידת מותו של הגיטריסט שנחשב לטוב ביותר אי פעם: רצח, התאבדות או טעות במינון? מה שבטוח, התגשמה הנבואה של מנהלו האישי: "מבחינה כלכלית, עדיף ג'ימי הנדריקס מת מג'ימי הנדריקס חי"

הפעם האחרונה שיוקו אונו ראתה את ג'ימי הנדריקס הייתה בגריניץ' וילג' בניו יורק, במסיבת השקה לאולפני "אלקטריק ליידי" ברחוב שמונה מערב. מיק פליטווד, המתופף של פליטווד מק, הגיע מלונדון במיוחד לפתיחה החגיגית, וגם ג'וני ווינטר פינה את הלוח מהופעות. "הנדריקס ישב כל הערב בכיסא מספרה ישן, בחדר פנימי, סגור ומופנם כהרגלו", סיפרה אונו לדיוויד פריקה, כתב ה"רולינג סטון", בחודש שעבר. "הוא כמעט לא התערבב עם האורחים". האיש שהעלה באש גיטרה מול מאות אלפי מעריצים בוודסטוק וחרך באצבעותיו המכושפות את ההמנון האמריקאי - היה ביישן גדול מחוץ לבמה. לא אונו ולא שאר הנוכחים באירוע תיארו לעצמם שזו הפעם האחרונה שהם רואים את אגדת הגיטרה בחיים.

פעם בכמה שנים צץ מחדש התירוץ להע עלות את חייו של ג'ימי הנדריקס שוב על הכתב. החפירות במחילות חייו - השירות בצבא, מסע ההופעות באנגליה, ההתמכרות לסמים ומותו המוקדם - מזינות את תעשיית הזיכרון כבר כמעט 40 שנה, והרעב לא מסופק. מדי כמה שנים מוצאים מהגנזכים עוד קטעי מוזיקה - סקיצות, הופעות חיות, מה לא. נראה שהנדריקס המת מוכר יותר אלבומים מאשר רוב הגיע טריסטים החיים.

החודש, כמעט 40 שנה לאחר מותו, יצא לאור אלבום האולפן הרביעי של ג'ימי הנדריקס. האלבום, Neptune Valleys Of, כולל 12 הקלטות אולפן שטרם ראו אור. למרות שהוקלט לפני ארבעה עשורים ויותר, הוא מתאים מאוד לתקוע פתנו, שבה עיקר המכירות בעולם הדיסקים הן של מוצרי קטלוג וארכיון, אריזות ומארזים חדשים ומחודשים. בנוסף, בשנים שעברו מאז מותו המיתולוגיה שנוצרה סביב המוזיקאי רק צברה עוד ועוד מעריצים, והיא שמאפשרת את המשך פעילותה של תעשיית ג'ימי הנדריקס.

"יש המון חומרים שאספנו במהלך השנים, גם הקלטות וגם קטעים מצולמים", אמרה אחותו של הנדריקס, ג'ייני, ל"לוס אנג'לס טיימס" לפני כחודש. "יש לנו חומרים שיכולים למלא עשור שלם". היא ציינה כי יש באלבום שירים שהמעריצים השרופים מכירים היטב מהופעות או מבוטלגים שיצאו במהלך השנים, ועכשיו יוצאים שוב עם סאונד מחודש.

"ג'ימי היה מוזיקאי מאוד מקורי ובעל חזון", מוסיף בילי קוקס, חברו מהצבא והבסיסט שליווה אותו. "כל עשר שנים יש דור חדש שמגלה אותו. יש רק שני סוגים של גיטריסטים בעולם - אלה שמספרים עד כמה הם הושפעו מג'ימי ואלה שהושפ ע עו ממנו אבל לא מוכנים להודות בכך".

באחד הראיונות האחרונים שנתן זמן קצר לפני מותו הודה הנדריקס: "ההצלחה שלי היא בסך הכל צעד בכיוון הנכון. היא עוד לא הדבר האמיתי. אני מתכנן לקחת את המוזיקה למקום שונה לחלוטין". האנשים שסביבו ידעו שהוא רוצה להעמיק אל תוך הג'ז החופשי והאוונגרד. הוא התרשם מאוד מעבודותיו של ג'ון קולטריין וחיפש דרכי ביטוי חדשות לווירטואוזיות החריגה שלו עצמו.

מנהליו גירדו בראש במבוכה. הנדריקס חיפש דרך החוצה מתוך הרוק המסחרי שבו פעל בהצלחה אדירה. ההשקעה בשיפוץ האולפן הפרטי שלו, "אלקטריק ליידי", נועדה למטרה אחת ויחידה: לזכות בחופש טכנולוגי ובעצמאות יצירתית - הרחק מהמנהלים, מחברת התקליטים וטכנאי הסאונד. אבל כמו שאומר הפתגם, בעוד אנחנו מתכננים תוכניות, אלוהים יושב למעלה וצוחק. בספטמבר 1970 הנדריקס נמצא מת.

נרצח או התאבד? שגה במינון כדורי השינה או בחר לסגור עניין במנת יתר? גם אחרי 40 שנה, עשרות עדים, מאות ספרים ואלפי מאמרים לא ברור איך תיפתר, אם בכלל, חידת מותו של ג'ימי הנדריקס. כמו הקטעים הנדירים היוצאים לאור אחת לכמה שנים, גם התאוריות השונות על מותו מזינות את האגדה של הנדריקס, ולגורמים שונים יש אינטרס ברור לשמר את האש הבוערת בליבת המיתוס.

 
הנדריקס, בן 27 במותו, ייסד את "מועדון 27". אחריו הצטרפו - כולם באותו גיל - ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, ניק דרייק, טים באקלי, מייק ברנט, קורט קוביין ואחרים. ביוני 2009 יצא ספר נוסף המנסה לשפוך אור על ימיו האחרונים. לפי הספר, Rock Roadie, שפרסם ג'יימס "טאפי" רייט, הנדריקס מת ממנת יתר של כדורי שינה שנתן לו מנהלו האישי, מייקל ג'פרי. רייט טוען שג' פרי פחד שהנדריקס עומד להחליף אותו במנהל אחר והגיע לתובנה - שהתאמתה - שמבחינת מכירות אלבומים "עדיף ג'ימי הנדריקס מת, מג'ימי הנדריקס חי".

בספר כותב המחבר שג'פרי עצמו התוודה בפניו על מעשהו ב-1971, פחות משנה אחרי הרצח. לדבריו, הוא כפה על הנדריקס לבלוע כמות גדולה של כדורי שינה משום שקיווה לאסוף את כספי הביטוח שיותיר אחריו הגיטריסט הגאון. הוא אכן קיבל שני מיליון דולר. "הייתי חייב לעשות זאת, טאפי", מצטט רייט את ג'פרי, "אתה מבין, לא? הייתי חייב לעשות זאת. אתה יודע היטב על מה אני מדבר... הלכנו לחדר שלו במלון, לקחנו כמות של כדורים ודחפתי אותם לפיו... לאחר מכן שפכתי כמה בקבוקים של יין אדום עמוק לתוך גרונו".

הנדריקס מת בשנתו בחדר המלון של מוניקה דנרמן, חברתו החדשה, ב-18 בספטמבר 1970. סיבת המוות הייתה סיבוכים כתוצאה משימוש מופרז בכדורי שינה בשילוב עם אלכוהול וחומרים אחרים. הסמים היו עניין יומיומי בשביל הנדריקס כמו עבור דור מוזיקאים שלם. הוא אהב לערבב אל-אס-די, חשיש והרבה אלכוהול. לא פעם הוזעק אליו רופא בגלל התמוטטויות עצבים ומשברים בריאותיים. חשוב להדגיש שמבחינה משפטית, סיפור מותו הוא תיק סגור.

המנהל שאולי רצח וגם ירש, לא הספיק ליהנות יותר מדי משני מיליון הדולר שקיבל. מייקל ג'פרי נהרג בהתרסקות מטוס ב-1973. ספרו של רייט שפך עוד קצת שמן על להבת הקונספירציה ותרם, בעקיפין, למכירות האוסף ה-375 של הנדריקס. תאוריות מהסוג הזה ליוו את מותם המוקדם של קורט קוביין (השמועה המככבת היא שאלמנתו, קורטני לאב, רצחה אותו או הזמינה את חיסולו) וג'ים מוריסון (שעליו נכתב שביים את מותו ועזב את השואו ביזנס לטובת כפר נידח באפריקה). הנדריקס היה המוזיקאי הגדול הראשון שמת מוות טראגי בדמי ימיו, וחידת מותו סימנה את תחילתו של העיסוק החשדני בכל המיתות שבאו אחריו.

ג'יימס מרשל הנדריקס נולד ב-27 בנובמבר 1942, בסיאטל , וושינגטון, למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. בעקבות המצב הכלכלי והאווירה בבית הוא עבר לבית סבתו. את הגיטרה הראשונה שלו קיבל בגיל 12. אמו נפטרה כשהיה בן 15. הוא נקלע למשבר נפשי, הפסיק ללמוד ונזרק מבית הספר בטענה שהעז "לאחוז בידה של ילדה לבנה". בגיל 17 התגייס לצבא "כדי להרוויח כמה דולרים", כפי שאמר בראיון. אחרי שנה וחודשיים נפצע ושוחרר.

בגיל 18 וקצת, ללא השכלה וכסף, החליט הנדריקס להיכנס לתחום המוזיקה. הוא חרש את ארצות הברית והציע את שירותי הנגינה שלו לאמנים שונים, בהם ריצ'רד הקטן, אייק וטינה טרנר וגם ווילסון פיקט. הנדריקס היה נגן טוב, אבל איש לא איתר את כשרונו החריג. טינה טרנר סיפרה ש"ג'ימי היה טמפרמנטי מאוד, משתעמם בקלות, אבל בחור טוב שעבד קשה בשביל הכסף המועט ששילמו לו".

בסיאטל של שנת 1963 אף אחד לא הכיר אותו. מי שנחשב לאחד מגדולי אמני הבלוז-רוק בהיסטוריה, שהשפיע על דור שלם של ילדי פרחים ואנשי תרבות הנגד, לא נקלט ברדאר של אנשי תעשיית המוזיקה המקומית בזמן אמת. חוץ מווירטואזיות מדהימה, הנדריקס הביא סאונד חדש, שנקרא בזמנו פייזר ושנים אחר כך ייקרא דיסטורשן. הוא השיג את זה באמצ? עות מניפולציות אלקטרוניות ומשחקים עם המגבר. הוא לקח את הבלוז השחור המסורתי, חישמל אותו, ערבב עם רוקנ'רול לבן, ויצר סוג מוזיקלי חדש, מעודכן, חוצה גזעים.

"הנדריקס אמנם לא המציא את הדיסטורשן, השתמשו בזה לפניו, אבל הוא לקח את הסאונד של הגיטרה למקום חדש לחלוטין", מסביר המוזיקאי יזהר אשדות. "הגיטרה שלו הייתה שונה בצורה רדיקלית בהשוואה לכל אחד שהיה לפניו. בידיים שלו היא הפכה לכלי חדש ונפרדה סופית מהגיטרה האקוסטית. זו לא הייתה אבולוציה אלא קפיצה קוונטית. אם מקשיבים לסולואים של אריק קלפטון וג'ימי פייג' לפני שהנדריקס הגיע לאנגליה, מגלים שהם נשמעים פרימיטיביים וגסים לעומת הזרימה והשליטה של הנדריקס".

ב-1965, במועדון בגריניץ' וילג', שמע אותו הבסיסט של האנימלס, צ'אס צ'נדלר, שקלט מיד שמדובר בגאון. צ'נדלר הציע להנדריקס להפוך לבן חסותו. "אני אנהל אותך, ואתה תטוס איתי לאנגליה. שם יידעו להעריך אותך", אמר לו. כך היה. השניים עלו על מטוס ונחתו בממלכה המאוחדת.

זה היה המקום הנכון בזמן הנכון. הנדריקס נחת באנגליה בעיתוי מושלם - הרגע שבו התנקזו לשם כל הבשורות של שנות השישים: הרוק הפסיכדלי, המאבק הפמיניסטי, תרבות הנגד, המחאות נגד מלחמת וייטנאם, התנועה לזכויות האזרח, מהומות ההומוסקסואלים בסטונוול ועוד. בבריטניה ציפו לו קהל וסצנה מוזיקלית פעילה ששאבה את רוב השפעתה מהבלוז האמריקאי (רולינג סטונס, למשל). שם נולדה למעשה הקריירה שלו כסולן.

את הכתבה המלאה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...