פייפר קאט: החסרת משוגעים אנוכי?
פחד הלידה, אימת המשפחה, שאלת האמונה באלוהים, מעמד האישה, האהבה ושנאת הממסדים - כל אלה מתנקזים אל הרומן "אני ואמא בבית-המשוגעות" של יעל ישראל, שכולו יצרים ורעב רגשי
יש בה את התזזיתיות הזאפינגית הנדרשת מאופן הכתיבה שלה: ההיסט האסוציאטיבי מזירת התרחשות אחת לשנייה, מאירוע לאירוע; האלימות, המין, האבסורד, אי-הנאמנות לריאליה הנוקשה, הגחמתיות, המשחקיות - כל אלה בלטו ברצף סיפוריה הקצרים "יצאתי לחפש מחסה" (הסדרה הלבנה, עם עובד, 1993) ושוכללו ועברו תהליך של סִפרוּת ועידוּן טוב בשני הרומנים שלה: "רואות מכאן את כל העולם" (הכבשה השחורה - הקיבוץ המאוחד, 1997) ו"סוף סוף רומן" (חרגול 2000).
הרומן הראשון הוא לדעתי ספר שחלה עליו חובת קריאה לכל אוהב בלטריסטיקה, ואפילו ד"ר רוני הלפרן מלמדת אותו לפני ולפנים בחוג למגדר. הוא מתאר ילדות תל אביבית של שתי ילדות-נערות - רחל הקטנה ורחל הגדולה, בצורה פמיניסטית, טבעית ומדויקת; ואילו הרומן השני הוא אלגורי-אפוקליפטי בבסיסו ומתאר עולם שאסור לכתוב בו ויש בו פקחי נייר, אבל במבנה העומק שלו הוא סיפור אהבה בין שניים - הוא והיא. רומן כתוב היטב.
כעת, בעבור עשר שנים, מוציאה ישראל רומן חדש. אל דאגה, היא לא שתקה בכלל בעשר השנים שחלפו. היא הסופרת הפעילה ביותר ברשת ואף כתבה עם נולי עומר, כן כן, זאת מהצמד הנודע דבי ונולי, בתו של המשורר ע. הלל, רומן אינטרנטי שפורסם בהמשכים בשם "יקירנט", אבל ספר בדפוס לא הוציאה. כעת יוצא "אני ואימא בבית-המשוגעות", ואני אומר לכם קוראיי, כדאי לכם מאוד לקרוא את הספר המשוגע, הפרוע והרגיש הזה כי לא בכל יום מתגלגלת לפתחנו מרגלית יקרה שכזו. הספר זכה בפרס אס"י של איגוד הסופרים ונערך על ידי המשורר והמחזאי חיים נגיד.
בכל יום רביעי הולכת הגיבורה של ישראל לבקר את אימא שלה בבית המשוגעים, שם סורגת אמה את אותו הסוודר כבר 20 שנה. פעמיים בשבוע הגיבורה מנתחת את מה שישראל קוראת באופן כל כך מקורי "תורת הסיכויים", על הספה הפרחונית המכוערת של הפסיכולוגית האנגלוסקסית שלה, טיפוס טורדני ומעצבן שכתוב היטב. הפסיכולוגית הכפייתית מחביאה את בעלה הרומני במטבח.
בימים היא מטפלת בילד שלה, עוד מעט ימלאו לו 13, כלומר בר מצווה, ועדיין הוא תינוק מגודל מכל בחינה שהיא. ילד פגום. לא ברור מה פגום
בלילות היא, הגיבורה, כותבת מכתב ארוך כאורך גלות ציון לאמו הגדולה של האהוב שלה, לולה, אישה זנותית ומניפולטיבית הפועלת על פי הקוד הנשי החברתי, שחושבת את בנה לנזר הבריאה. אותו אהוב, דארקי, בעל הנמשים היפים על הגב והכתפיים, זנח את הגיבורה בהיריון בגיל 16 עם המפלצון.
דמות מרתקת נוספת בספר היא מינה, אשתו הראשונה של אבי הגיבורה. זו טומטום, אנדרוגינוס, בלשון חכמים. איברי המין שלה קהים ולכן נאלץ האב בהוראת רב העדה להתגרש ממנה ולשאת את אמה של הגיבורה שמצויה כיום כאמור בבית המשוגעות. קו פטאלי של עלילה נרקם בין האישה המשוחררת, שהיא גיבורת הרומן של ישראל, שרוצה הכל, אבל לא יודעת איך משיגים בכלל משהו בעולם הזה, והגורל האכזר של מינה, שנשארה מאהבת, פילגש של אבי-הגיבורה, שמה אף מזכיר את המילה מינוּת, כביכול מעין קללה מגדרית רובצת על המשפחה המוזרה הזו.
פחד הלידה וגידול ילדים, אימת המשפחה, שאלת האמונה באלוהים, המגדר ומעמד האישה, האהבה, הטירוף והשיגעון, שנאת הממסדים, הפרטים הביוגרפיים הפיקנטיים - כל אלה מתנקזים אל הרומן התוואתני והקצר הזה שכולו יצרים ורעב רגשי. אלה כל הנושאים שישראל אוהבת לחשוף, לערטל ולטפל בהם במקוריות הכתיבה שלה. הם קופצים וצצים כאן לנגד עינינו כמו קליים מתוך מצנֵם.
רצף האסוציאציות בפרוזה הזאת מוביל למבעים אישיים מקוריים ולמיתולוגיה פרטית שנראית ממש כיקום מקביל למציאות שלנו ומאירה אותה באור שונה. זוהי מציאות סוריאליסטית הנבראת מתוך מוחה הקודח של הגיבורה.
מוטיב פמיניסטי נוסף הוא האנטי-אגדה, לקיחת אגדות מוכרת על נסיכות ופיות שההיבט המגדרי בולט בהן ולישתן מחדש באופן אידיאולוגי לצורכי העלילה ולמטרות מחאה חברתית. מוטיב זה מאפיין גם סופרות אחרות משנות התשעים של המאה הקודמת כמו למשל לאה איני, אסתי ג. חיים, שֹׁהם סמיט ואורלי קסטל-בלום; אבל ישראל היא המעולה בזה, כי זה כל כך טבעי לפרוזה המופרעת שלה ההולכת על הקצה.
אנשים טובים, מה לכם אצל הנטורליזם והריאליזם המשמים והמדויק של סופרי ישראל הצומקים והמצוררים. קומו וצאו למסע משוגע עם יעל ישראל ויסתחרר ראשכם עליכם, משל אכלתם איזו פטריית הזיות מבעיתה.
החמצה או הברקה? הברקה.
"אני ואימא בבית-המשוגעות", יעל ישראל, הוצאת ספרא - איגוד הסופרים, 216 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם