דן שעשועים: ראיון עם דן שפירא
שנים אחרי שירק בפרצוף של חבר על הבמה בחוג לתיאטרון, דן שפירא השיג את הקולגות לספסל הלימודים במרוץ לכוכבות. רגע לפני שהוא חוגג 30, נער השמנת של "עספור" שם מאחור את השערוריות, ומודה שלמד להתאפק. אבל שיהיה לכם ברור: מי שמפסיד מהגרסה המעודנת שלו זה רק אתם
עכשיו אנחנו נפגשים ומתחבקים בבית הקפה בתל אביב, והדבר הראשון שאני שם לב אליו הוא הבלורית הכסופה שמנצנצת מצד ימין של תלתלי השפירא. היא משווה לו מראה מתוחכם ובוגר, מזכירה לי שהשנה הוא אמור לחגוג 30, גיל סימבולי לכל הדעות. "זה נכון, אבל רק בסוף נובמבר", הוא מחייך, "כך שיש לי עוד זמן. אבל כן, בעיקרון אני אהיה השנה בן 30".
מפחיד?
"האמת שלא. לא מפחיד. מאז שאני לא בן 27 הפסקתי לחשוב על זה. גיל 27 זה הגיל האידיאלי. הטופ. האמנים הגדולים שאני מעריץ: הנדריקס, ג'ופלין, מוריסון, כולם מתו בגיל הזה. גם מייק ברנט התאבד כשהוא היה בן 27, וגם אני גילמתי אותו כשהייתי באותו גיל. אני זוכר שאז אמרתי לעצמי שאם אני מגיע ל-28, עברתי את הסיכון ועכשיו הכול יהיה בסדר. בתוך הנשמה שלי יש משהו ששומר חירות. הרי לגיל בסופו של דבר אין משמעות, אם אתה שומר על החיות הפנימית שלך".
אבל לגיל כן יש משמעות. יש דברים שלא יכולת לעשות בגיל מוקדם יותר, יש הבנות פנימיות שלא מגיעים אליהן כשצעירים. ולעומת זאת, יש דברים שצריך להשאיר מאחור.
"כן, יש בזה משהו. החברה הראשונה האמיתית שלי הייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, אהבה ענקית. פעם ראשונה שהכרתי מישהי שרק רציתי להיות איתה חודש רצוף במיטה ולא לצאת, כי לא מעניין אותך כלום. רק מזמינים טייקאווי ומזדיינים, ואגב - זו דיאטה מצוינת. אתה מרזה ונהיה ממש חתיך. אבל כן, בסוף הגיע מין רגע אמת כזה, שהיה צריך להחליט אם הולכים על זה או לא, ונפרדנו. היא רצתה גבר. מישהו יותר יציב ורציני ממה שאני הייתי באותה תקופה.
"אני זוכר את המונולוג שלה כשהיא נפרדה ממני. היא בכתה ואמרה: 'לך, תזיין, תכבוש את העולם, תעשה אורגיות, תיסע, תחווה, תראה'. כל מיני כאלה. היא אמרה שזה שובר לה את הלב להיפרד ממני ככה, ואני ישבתי וניגנתי גיטרה. שזה משהו שתמיד אני עושה כשאני עצוב, מנגן. עד כדי כך לא הייתי מסוגל להתמודד עם מה שהיא אמרה, שפשוט הדחקתי וניגנתי".
איפה היא היום?
"נשואה. ורק בדיעבד, חמש שנים אחרי, אני מבין כמה אהבתי אותה וכמה זה היה עמוק ומיוחד ומה הפסדתי. אז כן, אני מניח שיש משהו בגיל שלפעמים משנה דברים. יכול מאוד להיות שהיום כבר כן הייתי הגבר שהיא רצתה אז. אבל בגיל ההוא באמת לא יכולתי לתת את זה".
ועכשיו? אתה מרגיש שכן מיצית ועשית, ואתה בשל למשהו אחר? הרי גם עכשיו אתה בקשר רציני. כף הרגל שלה אפילו מככבת בשער שלנו.
"כן ולא. מצד אחד, אני מרגיש שעמוק בפנים אני עוד הולך עם חיתול. תינוק. לא עשיתי כלום ולא מיציתי כלום. מצד שני, כן יש שינוי ברמה מסוימת של הלב. עם השנים הלב שלי נפתח והשכל שלי מתחבר אליו יותר, ומתחזק. החיבור בין השכל, ללב, לזין - אותם שלושה איברים שמניעים גברים - נהיה יותר מאוזן, אני חושב. אבל לגביה, אני יכול להגיד שאני לא רוצה לדבר על זה".
"טוב, אני אדבר בזהירות. אנחנו יחד מעל שנה. לא הייתי רוצה להיכנס לפרטים. קוראים לה תמר, היא לא מהתחום. בקשר לזוגיות, אני בהחלט מרגיש שהשתניתי. היום אני מבין שזה סקסי להיות מסוגל להקשיב, להכיל - יכולות שאז היו לי פחות. לחוש את האנרגיה של אנשים מסביב לך, ולא רק את האנרגיה שלך. לוותר לפעמים. יש לי עדיין את הצורך לכבוש את העולם, או איך שלא נקרא לזה. אבל אני חושב שהבנתי שלא נכון לעשות את זה בצורה תוקפנית, כי ככה אתה מפסיד אנשים. כל אדם שבאת על חשבונו, בסוף אתה הפסדת אותו. פעם פחות הייתי ער לזה וזה פחות עניין אותי".
אני זוכר את דן שפירא של החוג באוניברסיטה. אני זוכר אותו יורק, מטווח אפס, בהפתעה ובלי תכנון מראש, בפניו של שחקן ששיחק איתו באמצע ההצגה, רק כי זה הרגיש לדמות שלו הדבר הנכון לעשות באותו רגע. השחקן ההוא היה אז החבר הכי טוב שלו בכיתה. השחקן ההוא לא דיבר
חוויות דומות יצאו גם מחדר החזרות של המחזמר "מייק" בבית ליסין, בו גילם, כאמור, את דמותו של ברנט. סיפרו עליו שהוא פרא קשה לאילוף, דיווחו שדחף בפראות את שותפתו לבמה מיה דגן ופצע אותה, לחששו שכפר בכל הוראות הבימוי והשרה אווירה לא נעימה מאחורי הקלעים. ואני זכרתי רק יריקה קטנה מפעם, שיצאה בלהט התפקיד.
"השחקן ההוא סלח לי והיום אנחנו חברים טובים", מבהיר שפירא, "ולא הייתי עושה את זה היום. בכלל, היום אני הרבה פעמים מתאפק במסגרת תפקידים לצערי, כי אני חושב שלא ככה אמורים להתנהל על במה. בזהירות מופלגת כזאת. לחרוג מגבולות התפקיד בהצגה זה טוב, כי זה מוליד רגע אמיתי. לקהל מגיע יותר מתיאטרון בורגני וצמחוני כזה. אבל היום אני מבין שלא כל האנשים רואים תיאטרון כמוני. אגב, לעולם לא הייתי פוגע בפרטנר, פיזית. אבל יריקה היא אקט מעליב, לא מסוכן".
אז אין אמת בשמועות שההתנהגות שלך הובילה לירידת "מייק"?
"אני לא חושב. "מייק" מראש הוגדרה כהצגה שתעלה 80 פעם, ואכן עשתה 80 הצגות. אני חושב שהיא ירדה כי היא מיצתה את הקהל בתל אביב וכי מסיבות טכניות היה מאוד מסובך ויקר להוציא מהעיר הפקה מושקעת כזאת. נכון שכשהגעתי לתיאטרון היו לי כל מיני דעות על איך צריכות הצגות להיראות ואיך אמורים להתנהג על הבמה, והן לא התאימו לכל מיני הייררכיות בתיאטרון הישראלי של מי בכיר יותר ומי חשוב יותר. אני אגב חושב שהיום כשאני מאופק יותר, הקהל מפסיד, אני כיוצר מפסיד, וההצגה מפסידה. היום לא הייתי יורק. הייתי מחניק את זה וחוזר הביתה, ומתבאס על עצמי שלא ירקתי".
"כי הדרמה זה עולם מלא פגיעות! דמויות בהצגות עושות דברים איומים! ולגלם דמות כזאת בתוך איזה סד של התנהגות 'מנומסת וראויה', זה לחטוא לעצם העניין של הדרמה. לייצר את הסטריליות הזאת, סביבת עבודה נעימה ושיהיה נוח לכולם, זה נורא. אסור לחבר בין מה שקורה מחוץ לבמה למה שקורה עליה. אם ירקתי על מישהו, או שיניתי פתאום רגע בינינו תוך כדי הצגה, זה אומר שאני נגדו? שאני לא אוהב אותו או לא מעריך אותו כבן-אדם, מחוץ לבמה? זה לא קשור. אבל לא כולם רואים את זה".
ואם שחקן היה יורק עליך על הבמה?
"אם מישהו היה יורק בפרצופי בהפתעה כחלק מהתפקיד? הייתי חש אושר אדיר".
כשביימתי את שפירא בתקופת האוניברסיטה העליזה, אבא מולי היה מתקשר אליי פעם ביומיים בערך לברר איך דן בחזרות. גם מורים בולטים אחרים ואפילו ראש החוג היה זוכה לשיחה מראש מחלקת התרבות המיתולוגי של גלי צה"ל ואחד השמות המוכרים בתחנה הצבאית. אבל התופעה לא נעצרה שם: כששפירא ג'וניור הגיע לבית ליסין, הטלפונים השיגו את ציפי פינס, וגם שיחות למיכה לבינסון, שביים את "מייק", היו עניין שבשגרה. ההורים היו מעורבים בכל פרט הכי קטן בחייו של הבן יקיר להם, ושפירא עצמו אף הודה שהוא נתון תחת עומס אדיר, כתוצאה מהיותו בן יחיד.
"יכול להיות שיש קשר בין אלמנטים בהתנהגות שלי לבין הבית בו גדלתי", הוא מודה, "בהחלט הופעל עליי תמיד הרבה לחץ להצטיין, להצליח. לא ידעתי לעשות הפרדות בין ההורים לביני. יכול להיות שמתוך המקום הזה באה הנטייה שלי לבדוק גבולות, לראות כמה רחוק אני יכול לקחת דברים מול אנשים, מה יהיו ההשלכות. איזו נטייה שיש לי להרחיק ממני דווקא אנשים שאוהבים אותי ולכמוה לאהבה של אלה שלא.
"שמע, עצם הבחירה להיות שחקן בבית שלי הייתה סוג של בדיקת גבול, כי ההורים ממש לא רצו. הם רצו בן עורך דין או רופא או אם אפשר גם וגם. בגלל זה הלכתי לאוניברסיטה ללמוד, כי הם התעקשו שאם כבר משחק, אז לפחות עם תואר. הם אמרו לי שאם אני לא הולך לאוניברסיטה, אני לא אקבל מהם שקל. אז קודם נרשמתי לאוניברסיטה, ורק אז הודעתי שזה יהיה לחוג לתיאטרון".
ועכשיו הם חיים עם זה בשלום?
"היום יש גאווה גדולה. אבא שלי הולך למילייה שהוא מכיר כל כך טוב ומתגאה בבן שלו. אבא חלם להיות שחקן בצעירותו, אבל פחד הקהל הרג אותו. הוא היה מקיא לפני פרמיירות. כך שבאיזשהו מקום אני מגשים לו את החלום. אבל אני מניח שאם לא הייתי מצליח להתפרנס בכוחות עצמי, היה לי הרבה יותר קשה מולם. מאוד מאוד קשה".
אגב התבגרות, זה בא לידי ביטוי גם בהתנתקות מסוימת מהם?
"כן, למדתי לשים גבולות למעורבות שלהם, שפעם לא שמתי. למדתי לקבל את זה ולהגיד אוקיי, זה אבא שלי, כשפעם הייתי נורא מתרגז עליו. למדתי גם להגיד להם שיש דברים שאני לא מספר או לא מדבר עליהם, לא כי אני מתבייש ולא כי אני מפחד - פשוט כי הם שלי. בהתחלה היה להם קשה לקבל את זה, כי זה שינוי מהותי. בצעירותי הייתי מספר הכול ומשתף בהכול, בלי סייגים. אבל לאט לאט הם לומדים".
שפירא, יליד תל אביב של 1980 ובוגר גימנסיה הרצליה ולהקה צבאית, הוא אמנם שחקן תיאטרון בנשמתו, אבל בשנים האחרונות הפציע לא מעט גם בטלוויזיה. אתם בטח זוכרים אותו כסער שקד המניאק מ"מסודרים" או כנמרוד ארצי המתנשא מ"מה שנחוץ לרווק". בימים אלה יש לכם הזדמנות לראות אותו כעמית פלד, בן התפנוקים ה-ניחשתם נכון - מניאק, שמנסה לעשוק את חבורת "עספור" (א' - ה', הוט 3).
"יש משהו בעניין הטייפ קאסט", הוא מודה, "ואני לא מבין לגמרי למה. גדלתי במרכז תל אביב, בבית לא עני, אבל ממש לא עשיר, אני ממש לא מלוקק ומניאק, אם כבר הרבה יותר נאיבי ושורשי. אני לא איזה קול כזה שמסתכל על הכול מלמעלה. גם בתור ילד לא הייתי מלך הכיתה, או משהו כזה. היו לי חברים, אבל בלטתי באמת רק כשנתנו לי לעלות על במה ולשיר או לשחק. אני גם לא כזה יפיוף, לדעתי. אולי כשאני מתגלח, אז אני נראה קצת מסודר כזה. יש לי אף ישר. תכלס, אני מניח שבגלל ש'במסודרים' זה הלך פעם אחת, אז הטלוויזיה, שהיא מאוד שמרנית, המשיכה להציע לי דברים דומים.
"במקרה של 'עספור', האמת היא שלא רציתי לקחת את התפקיד הזה, בגלל הטייפ קאסט, אבל אז ראיתי שעמית הוא בעצם האנדרדוג בחבורה. יש לו יותר כסף מלאחרים, אבל לא אוהבים אותו. הוא אוכל חרא מדי יום למרות העטיפה הזוהרת. הוא גם דמות שלצופים קשה לאהוב, ולשחק דמות לא אהובה ולא ממש נחמדה זה אתגר גדול".
מתי נזכה לראות אותך מחוץ לתדמית המניאק?
"עשיתי עכשיו משהו ששובר את הטייפ קאסט: סדרה שגמרתי לצלם לרשת בשם 'סימני שאלה', על חבורה של חוזרים בשאלה. אני משחק שם בחור בן 30, בלי גרוש, עם ילד קטן, שחוזר בשאלה. זה היה תפקיד מרתק, בעיקר בגלל עניין האבהות. שיחקתי עם ילד בן שמונה שגילם את הבן שלי, ובמשך כמה חודשים פתאום היה לי כאילו בן. התחלתי לנסות לחשוב כמו אבא. אנחנו עדיין בקשר, אני והילד. הולכים לשחק באולינג בשבוע הבא. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהתחלתי לחשוב על האפשרות הזאת. על דן האבא. לא שאני רץ מחר לעשות ילד, אבל זאת בכל זאת התקדמות. התחלנו את הראיון עם הבלורית המכסיפה שלי, אז הנה עוד אלמנט של התבגרות. אבל הילד הפנימי עדיין חזק בתוכי".
והילד הזה החליט שהוא קושר את גורלו בתיאטרון? אתה לא פוחד שעם הזמן והצורך להתפרנס, תמצא את עצמך כעוד פקיד של הבמה?
"אין סיכוי. אני יודע את זה בצורה הכי ברורה שיכולה להיות, בעומק הלב שלי. פשוט אין סיכוי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם