בומבה של נביא: ביקורת על "נביא"
הסרט "נביא" משרטט בצורה אמינה ומרתקת את הפיכתו של אסיר צרפתי צעיר מנער מהוסס לגבר כריזמטי ומנהיג
והנה, חצי יובל מאוחר יותר מגיע ז'אק אודיאר הצרפתי רב הזכויות עם סרטו "נביא" שבו הצרפתים מגלמים את האשכנזים, הערבים מגלמים את המזרחיים ואילו האסירים הקורסיקאים הם פה בתפקיד הערבים הישנים של הברבשים.
צעיר בן 19, עבריין קטן ושמו מאליק - צרפתי דובר ערבית ממוצא צפון אפריקאי - נשלח לשש שנות מאסר ונקלע לכף הקלע. ליתר דיוק נמעך בין כוחות החזקים ממנו בהרבה. כאסיר טירון אין לו שום מעמד בין הסורגים והמנעולים, והכל מוזמנים להתעלל בו; הסוהרים (הצרפתים) המושחתים, האסירים (הערבים) הפליליים שחומדים את גופו הצעיר, ומעל לכל - האסירים (הקורסיקאים), שחלקם נשפט בגין פעילות חבלנית נגד השלטון המרכזי בפריז והם שולטים בנעשה בין הצינוק לבין חצר הטיולים.
ובכן, הקורסיקאים, שסרים למרותו הרודנית של אסיר ושמו סיזאר, כלומר קיסר בשפתנו אנו, מצווים על מאליק הנבוך לבצע בעבורם מעשה רצח שרק תם כמותו שעדיין לא דבק בו שום חשד יוכל לעשותו. עליו לשחוט בעבורם באמצעות סכין גילוח המוסתר מתחת ללשונו את אחד מהאסירים הערבים שעליו נאמר כי זימר עליהם.
וכך "נביא" נפתח בדילמה קיומית. אם מאליק יבצע את שליחותו נוטפת הדם הוא יבגוד בבני עמו הערבי. אם הוא יסרב לקיסר הקורסיקאי הוא חורץ את דינו למיתה. שכן תוך יום או יומיים יאתר אותו קיסר כריזמטי (והרי היה כבר לצרפת בעבר קיסר ממוצא קורסיקאי, נפוליאון היה שמו) שליח שיבצע למענו מלאכה מלוכלכת זו. ההכרעה שמגיעה אליה מאליק הלחוץ היא הבסיס המוסרי שעליו כונן אודיאר את הסרט, שהביא לו בשנה החולפת את הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן (הפרס השני בחשיבותו) וגם מבול של ביקורות מהללות בצרפת ובארצות הברית.
מאליק מבצע את השחיטה ומאתגר בעיקר את הצופים בסרט, שרבים מהם יתקשו בוודאי לעמוד מול פרצי הדם שנשפכים מעורק צווארו של הנשחט ושוטפים את רצפת תא הכלא שבו מתחולל הרצח תוך התזות על עדשת המצלמה המנציחה את סצנת הדמים הקשה הזאת. כשליח נאמן, מאליק מבצע את שליחותו ומאותו הרגע הוא הופך עצמו לגיס חמישי חתרני בשירות הקורסיקאים כאשר מטרתו הנחושה היא אחת ויחידה: נקמה במי שטימא את ידיו. סוג של סיפור אדיפלי מוכר שבבסיסו ההכרח לבצע רצח אב.
מאליק הופך למשרת (או במילים בוטות יותר: לכלב) האישי של הקיסר מקורסיקה, לאיש אמונו ולבסוף לאויבו העיקרי. אודיאר מוליך את התפנית הדרמטית המורכבת הזאת באופן מדוד, משכנע ומלא באנרגיות דרמטיות. בלי להסתכן בחשיפת סיפור העלילה עצמו יש להוסיף כאן שבן בריתו העיקרי של מאליק במסע הנקמות המעין שקספירי
אודיאר, ש"נביא" הוא סרטו העלילתי החמישי, הוא בנו של מישל אודיאר מהבולטים בתסריטאים ובכותבי הדיאלוגים בקולנוע הצרפתי של המחצית השנייה של המאה הקודמת. אודיאר הבן מביים כבר 15 שנה ובין היתר יצר את הסרטים המרשימים "גיבור בעיני עצמו" ו"הפעימה שלבי החסיר". מהפקה אחרונה זו, שהוצגה לפני חמש שנים, הביא אודיאר ל"נביא" את השחקן נילס ארסטרופ המגלם פה את דמותו של קיסר הקורסיקאים, זה שחונך את מאליק ומוביל אותו בין מדורי הגיהינום השונים כאילו מדובר בגלגול פליליסטי של "התופת" הקלאסית מאת דנטה.
הטריק הולך ככה: מאליק מצטייר בעיני הנהלת בית הסוהר המושחתת כאסיר מצטיין שהתנהגותו ראויה לתגמול נאות. הוא זוכה לחופשות קצרות מהכלא שאותן הוא מנצל לשם ביצוע שליחויות מוות שונות בשמו של השליט בן קורסיקה. הרגעים שבהם הוא שוהה מחוץ לאינקובטור הסגור של בית הכלא הם גם רגעי ההתבגרות של מאליק, שמאוחר יותר מאפשרים לו את ביצועה של הפיכת החצר בתוככי בית האסורים. אודיאר הצליח אם כך למצוא פתרון עלילתי בנוסח סרטי החניכה היותר מוצלחים שמרחיק ומקרב בו זמנית את מאליק ממוקדי הכוח הקובעים את חייו ואת עתידו, ובתוך כך סולל בעבורו את הנתיבות להתבוננות עצמית מזוויות ראייה שונות ואף מנוגדות.
"נביא" איננו סרט כלא מן המניין, משום שהסיפור בו לא עוקב אחר הכנתה של מנהרת בריחה דוגמת "המנהרה", סרטו הקלאסי של ז'אק בקר או "הבריחה מאלקטרז" עם קלינט איסטווד. הוא אף לא סרט מחאה פוליטי נוסח "רעב" המעולה של האמן הבריטי סטיב מקווין וגם לא כזה המנציח פולקלור פנימי של בית סוהר ("צ'ופר" האוסטרלי, "איש הציפורים מאלקטרז" האמריקאי או "ברונסון" האנגלי).
מבחינות רבות "נביא" אכן דומה ל"מאחורי הסורגים" של הברבשים. שכן שני הסרטים דבקים במשימה הדידקטית שלהם - לכונן על הבד בעבור גיבוריהם סוג של תודעה אלטרנטיבית שבעצם שהותם הכפויה מאחורי סורג ובריח הופכת אותם לאנשים אחרים. מאליק, למשל, נכנס לתא האסורים כאנאפלבית ויוצא משם לא רק כמנהיג טבעי אלא גם כגבר משכיל.
הצלם סטפן פונטן, שכבר שיתף פעולה עם אודיאר בסרטו הקודם "הפעימה שלבי החסיר" עושה לבמאי חיים מקצועיים קלים יותר ביכולותיו לתכנן תאורות מעיקות ולהפעיל מצלמה דינמית הנעה בין תזזיתיות מחושבת לבין סצנות כאילו מאוזנות, כאילו עשויות ביישוב הדעת, המניבות סוג של חוסר שקט פנימי. אך מובן שכל זה לא היה עולה בטוב אילו השחקן המבצע על הבד את דמותו של מאליק היה מזייף מול המצלמה של פונטן.
אודיאר הפקיד את מאליק המתעצב או נברא מחדש לנוכח עיני הצופים בידיו חסרות הניסיון הקולנועי של טאהר ראחים שכמעט לא נראה קודם לכן בסרטים, ודאי שלא בתפקידים ראשיים. ראחים משכיל לבצע את המעבר ההדרגתי אך המורכב מנער מהוסס וחסר שכבות מגן לטיפוס כריזמטי שיודע להוריד תריסי אטימות מכוונת על מערך הרגשות הפרטיים שלו, וכמו קיסר אמיתי להיות ממוקד מטרה גם אם היא עדיין מצויה מעבר לאופק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם