חזקים בסצנה
כמו הבדיחות האהובות עליכם ביותר, גם הסצנות הקולנועיות שאתם הכי אוהבים מלמדות עליכם משהו. קולנוענים מובילים, בניצוחו של המבקר המיתולוגי פיליפ פרנץ', מתארים את הסצנה החביבה עליהם. מהמרדף ברכבת ב"הקשר הצרפתי", דרך המראה ב"נהג מונית" ועד סצנת הסיום של "אודיסאה בחלל 2001"
כאשר נכנסתי להקרנת הבכורה בקולנוע במרכז לונדון, חלפתי בלובי על פני דמותו של היצ'קוק שעשויה מקרטון. מתוכה בקעה הקלטה, שבה הבמאי הנודע, בקול הקברנים שלו, מספר מה יקרה למי שיעז לגלות את סוף הסרט. חצי שעה לאחר תחילת הסרט, כאשר ג'נט לי נעצה בנו מבט מהרצפה, אדם שישב לפניי דידה למעבר - והקיא. האם הייתה זו עדות לבטן הרגישה של אותם ימים, או שמחלקת יחסי הציבור של פרמאונט פשוט שכרה שחקן שירוץ להקיא בהקרנות הראשונות.
סצנות בלתי נשכחות כאלה הן חלק בלתי נפרד מהצפייה בסרטים מאז ההקרנה הראשונה לציבור שערכו האחים לומייר בדצמבר 1895 וכללה 12 סצנות קצרות. באחת מהן נראה הקהל זז מהרציף בעת שרכבת נכנסת לתחנה, ובאחרת הקהל צוחק לאחר שהילד עבד על הגנן וגרם לו להשפריץ על עצמו מים מהצינור. אנשים שופטים סרטים לפי הסיפור והאימפקט הכללי, אך בסופו של דבר, אנו זוכרים רגעים וסצנות ספציפיים. הדבר משקף כנראה את טבעו של הסרט, שהוא בעצם הקרנה מהירה של צילומי סטילס שיוצרת את אשליית התנועה.
עד שבאו לעולם קלטות הווידאו ואחר כך הדי-וי-די, רק מעטים מאיתנו יכלו לצפות בסרט פעם אחר פעם, או לבחון מחדש סצנה מסוימת. לכן, לא נותר לנו אלא להריץ את הסצנה שוב במחשבתנו. מטבע הדברים, לא פעם התברר שהזיכרון שלנו לא ממש מדויק. כך למשל נכנס ללקסיקון המשפט המפורסם מתוך "קזבלנקה", Play it Again Sam, על אף שבמקור נאמר: Play it Sam play As Time Goes By.
השקפה זו מקבלת ביטוי ברומן של ווקר פרסי משנת The Moviegoer ,1961. יש אנשים, אומר המספר, "שזוכרים רגעים בלתי נשכחים בחייהם. למשל, כאשר טיפסו לאקרופוליס באור זריחה". אולם, "מה שאני זוכר זה הרגע שבו ג'ון וויין חיסל שלושה אנשים בעזרת קרבין בעת שנפל על הרחוב המאובק ב'קרון הדואר', ואת הרגע שבו חתלתול מצא את אורסון וולס בכניסה לבית ב'האדם השלישי'".
הרגעים האלה מגיעים בכמה צורות - פשוטים, מורכבים, ליריים, אלימים, עדינים, שנונים, רומנטיים, חושפניים. ואם זוכרים אותם, הם הופכים לאמיתיים כמו כל זיכרון אחר. והטווח שלהם רחב מאוד: מקלוז-אפ של פחות משנייה על חצי האצבע החסרה של המרגל ב"39 המדרגות" של היצ'קוק ועד הסצנה הארוכה והמסויטת של אותו במאי בסרטו "מזימות בינלאומיות", כאשר מטוס ריסוס מנסה לחסל את קרי גרנט בשדה; מסצנת ה"ישר בפנים" של חיתוך עין בסרטו האילם הראשון של בונואל - סרט האוונגרד "הכלב האנדלוסי" - ועד הסצנה החידתית עם הקופסה המסתורית של איש העסקים הסיני בסרט המיינסטרים המצליח שצילם אותו במאי כעבור 40 שנה, de Jour Belle.
כמו הבדיחות האהובות עליך ביותר, גם הסצנות הקולנועיות שאתה הכי אוהב אומרות עליך משהו. ואם אתה משתף אחרים באהבות האלה שלך, זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה, במיוחד אם אחת הסצנות היא סצנת הסיום של "קזבלנקה".
אילו סצנות הן האהובות עליי ביותר? סצנת המדרגות ב"אוניית
אך אולי הרגע הכי אהוב עליי נמצא ב"האזרח קיין": חברו של קיין, ברנסטין, שבשלב זה כבר מבוגר, מספר לכתב על הזיכרון המשמעותי שלו - כאשר ראה ילדה בשמלה לבנה על המעבורת בניו ג'רזי בשנת 1896. "לא היה חודש שחלף מאז ובו לא חשבתי על הילדה הזאת", הוא אומר. זהו רגע שעוסק בזיכרון של רגע, והשחקן אוורט סלואן עושה את זה כל כך משכנע, עד שאנו חושבים שאנו בעצמנו ראינו את הילדה. והנה סצנות נוספות, שנחקקו בזיכרונם של שמונה קולנוענים מובילים עכשוויים.
לואץ' הוא התסריטאי ובמאי של סרטים ודרמות, בהם "קתי שובי הביתה", "קס" ו"מחפשים את אריק". הוא זכה בפרס דקל הזהב בשנת 2006 בעבור The Wind That Shakes The Barley".
הסצנה הזאת תמיד מעודדת אותי. ז'אן מורו ושני החבר'ה על האופניים שלהם בשמש בצרפת, והמוזיקה שמלווה אותם. הסצנה מציירת תמונה של מה שאתה מדמיין כחופשה הצרפתית המושלמת, אבל זו גם עבודה קולנועית מעולה. כאשר אתה בתעשייה הזאת, והרבה זמן, אתה נוטה לפרק לגורמים 99 אחוז מהסרטים שאתה רואה. קשה לשחזר את הימים שבהם ראית סרט סתם כך בשביל הכיף. מדי פעם סרט מצליח להתעלות מעבר לכל החומות שהצבתי.
תחושת ההנאה עם השלישייה הזאת על האופניים היא נצחית. היא מבטאת רגע של הנאה חסרת דאגות של צעירים, הגיל שבו אנשים חסרי דאגה. מובן שכל זה ייהרס בידי המלחמה. השיר שמלווה את הסצנה, Le Tourbillon, הולחן בשביל הסרט והפך למפורסם מאוד. אני חושב שמוזיקה לסרטים שמכתיבה לך מה לחשוב היא זולה. הסרט צריך לעשות זאת ללא העזרה הזאת. ב"ז'יל וג'ים" המוזיקה מתקשרת לדימויים, אבל יש לה קיום עצמאי.
פלק האמריקאי הוא במאי, תסריטאי, צלם ועורך קולנוע. בין עבודותיו הידועות: "חצי נלסון" ו"סוכר", שאותם כתב וביים עם שותפתו אנה בודן.
ג'ין הקמן במכונית. הנבל נמצא ברכבת תחתית שנוסעת מעל פני הקרקע. אתה חושב שהאיש הרע יחמוק, כי אדם לא יכול להדביק ברגל רכבת. אבל הקמן נכנס למכונית ומתחיל לרדוף אחר הרכבת. נוסע מתחתיה, טס במהירות 130 קמ"ש. בפעם הראשונה ראיתי את הסצנה הזאת בווידאו, כאשר הייתי בן 18 או 19, בקולג'. אהבתי אותה. כבר לא מצלמים סצנות כאלה כיום, כי יותר קל להשתמש באפקטים של מחשב. לכן אפילו הקהל כבר חדל להאמין שמה שהוא רואה קיים באמת. מה שראית היה בדרך כלל מה שהתרחש מול המצלמה. זה היה חי.
עשיתי קצת עבודת מחקר כדי לברר איך צולמה הסצנה. מדהים. בעיקרון, הם פשוט עשו את זה. לא הייתה משטרה שחסמה את התנועה, רק הקמן במכונית עם מצלמה מקדימה. הם השתוללו, השתגעו לגמרי, פשוט הלכו על זה. היום בחיים לא תצליח לעשות דבר כזה. בימים אלה אני עורך סרט שכולל סצנה שבה נער הולך על גשר ברוקלין ושוקל להתאבד. הוא יוצא לשולי הגשר, עובר באמצע הכביש עם כל התנועה... אפילו לא עלה בדעתנו לנסות לצלם את הנער שם, על הגשר, בין כל המכוניות. הרשויות לא היו מאפשרות לנו. אז עושים כל מיני טריקים עם המצלמה, משלבים אפקטים. אם היינו בשנות ה-70, היינו פשוט זורקים את הנער על שולי הגשר, רואים מה קורה, ומצלמים.
אחרי שהחל כמחזאי, עבר פוליאקוף לכתיבה ולבימוי של דרמות טלוויזיוניות, בהן Perfect Strangers ו-The Lost Prince. סרטיו באורך מלא כוללים את "העיר החבויה" ואת Glorious 39.
40 שנה אחרי, אנשים עדיין מתווכחים על הסוף של "אודיסיאה בחלל 2001". שואלים מה אומר הסוף על הסרט כולו. המחשב שמשתלט, יללת המחשב המאיימת, העובר - כל אלה כבר הפכו לפולקלור קולנועי. מעולם לא נמשכתי לז'אנר המדע הבדיוני, ובשנות ה-60 זה גם ממש לא היה סקסי. אבל הסרט של קובריק היה הדבר הכי מקורי שראיתי.
זה הכה בי בפעם הראשונה, לבד לגמרי, באולם הקולנוע בשעת אחר הצהריים של יום קיץ בשנת 1968. הייתי בן 15 וזה הותיר בי רושם עז. עד אז מעולם לא ראיתי שימוש כה נועז בקולנוע, ובוודאי שלא נתקלתי בסוף כל כך לא ברור. איזה אומץ היה צריך כדי לבזבז כל כך הרבה זמן וכסף ואז לסיים את הסרט בצורה כה מעורפלת. כבן 15 היה נראה לי מדהים שלמישהו יש ביצים לעשות דבר כזה. זה הלהיב אותי ושינה את כל השקפתי בנוגע למה ניתן לעשות ככותב.
לא משנה באיזה מדיום אתה עובד - קובריק הוא מקור השראה למקוריות. מאז צצו לזה כבר חיקויים רבים, אבל הסרט "אודיסאה בחלל 2001" הקדים אז את זמנו בשנים רבות. הוא ממשיך לשרוד ולהשפיע על דורות של יוצרים.
קידרון ביימה את העיבוד של הבי-בי-סי לרומן של ג'נט וינטרסון, "תפוזים אינם הפרי היחיד". מאז היא ביימה עוד כמה סרטים באורך מלא, בהם "ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים".
כמעט כל משפט בסצנה הזאת הפך לציטוט מפורסם. זה קטע שנכתב בצורה נפלאה, בתקופה שבה הקולנוע היה קשור מאוד לתיאטרון. המילים לא היו אז סתם דברים שהגיבורים אומרים תוך כדי התנהלות הסרט - הייתה צריכה להיות להן משמעות. זו תכונה שלצערי, ב-60 השנים שחלפו מאז, איבדנו בהרבה סרטים. מרגוט (בטי דיוויס) היא שחקנית גדולה בברודווי, בשיא הקריירה שלה: מבריקה, שנונה, ביצ'ית. העוזרת שלה איב (אן בקסטר) היא יפהפייה בעלת חיוך מטופש - ומאוד מאוד שאפתנית. איב מנסה לתפוס את מקומה של מרגוט בכל החזיתות - גם לקבל את התפקיד הבא שמיועד למרגוט בברודווי וגם לגנוב ממנה את אהובה, ביל.
בסצנה שאני מדברת עליה, מרגוט תופסת עצבים לאחר שהמתינה למעלה לביל כדי לערוך לו מסיבת יום הולדת, רק כדי לגלות שהוא נמצא למטה כבר 20 דקות בחברת איב. הסצנה מסכמת את הנושאים המרכזיים של הסרט: חוסר הביטחון של מרגוט לגבי גילה והחשש שלה שאיב מכרסמת בחייה. הנושא הזה מקבל ביטוי בדיאלוגים כל הזמן: מרגוט תופסת את איב וביל משוחחים, ומיד שואלת אם היא יכולה להצטרף, "או שזה לא סיפור למבוגרים?"; כאשר ביל מציע לשתיהן משהו לשתות, מרגוט מבקשת מרטיני ומציעה שאיב תשתה מילקשייק.
אתה מרגיש איך חוסר הביטחון שלה הולך וגובר תוך כדי הסצנה - כמעט כמו בסצנה קומית של "האחים מרקס" - על אף שבמקביל זה גם דיאלוג דרמטי מאוד טעון. אני זוכרת ששלוש פעמים מרגוט מנסה לא לאכול את השוקולד, אבל אז התסכול והזעם גוברים עליה והיא כבר לא יכולה יותר להתאפק. רגע קטן של התנהגות ששולב בגאוניות בתוך הסצנה. בטי דיוויס, שהיא שחקנית בעלת עוצמה אדירה ושיש לה שפע של איכויות, נותנת כאן הופעה מדהימה של חוסר ביטחון. זה אירוע מאוד נדיר בקולנוע.
המפיק וולי התפרסם בזכות שיתופי הפעולה שלו עם הבמאי ניל ג'ורדן, בהם "ראיון עם ערפד" ו"משחק הדמעות". בשנת 2005 ביים את סרטו הראשון, Stoned.
אני זוכר שצפיתי ב"נהג מונית" בפעם הראשונה בפריז בשנות ה-70. המונית משייטת ברחובות הרטובים של ניו יורק, עשן עולה מהרכבת התחתית, ואת הכל מלווה המוזיקה הרועמת של ברנרד הרמן. וכאשר רוברט דה נירו עשה את סצנת ה"אתה מדבר איתי?" מול המראה אתה פתאום תופס את רמת הזעם שיש כאן. הכל היה עצור בבקבוק עד שזה התפוצץ בהופעה המעולה שלו. מאוד חכמה, חסכונית. הכל מרוכז בעיניים שלו.
סצנות כאלו מוצלחות לא רק משום שהן נוצרו בצורה יפהפייה, אלא גם משום שלעתים קרובות הן מופיעות בנקודה בסרט שבה אתה מתחיל לתפוס לאן כל העסק הזה הולך. אתה אומר "אלוהים אדירים, אני יודע מה קורה כאן". במקרה של הסצנה הזאת אתה נעשה מודע לכך שלא רק שטרווויס ביקל סובל מפיצול אישיות, אלא הוא גם מודע לכך שהוא סכיזופרן. הוא כמו שד בבקבוק ואתה מצפה שהוא ייתן לשד לצאת החוצה. וזה בדיוק מה שהוא עושה בצורה מבריקה בסצנה המחרידה מאוחר יותר, כאשר הוא יורה בדמות של הארווי קיטל ומציל את הדמות שמגלמת ג'ודי פוסטר.
הסצנה הייתה מאולתרת, אך מתברר שדה נירו כבר ניסה גרסה נוספת שלה בסרט שעשה מוקדם יותר עם בריאן דה פלמה. אני חושב ששם הסרט "היי, אמא!". יצא לי לצפות בו רק שנים רבות אחרי שראיתי את "נהג מונית", ואני זוכר שחשבתי "אני לא מאמין - זה מה שהוא עושה ב'נהג מונית'".
התסריטאי והבמאי רייט שיתף פעולה עם הקומיקאי סיימון פג בכמה סרטים מצליחים, בהם Hot Fuz. הסרט האחרון שביים הוא Scott Pilgrim vs The World.
אני תמיד מתאר את "קארי" כ"גריז" של סרטי האימה: הוא מתחבר לכל הגילאים, כי כולם זוכרים את גיל ההתבגרות, על כל הבעיות שלו, והם יכולים לצפות בסרט ולהגיד - אני הייתי הבריון, או הקורבן, או זה שעמד מנגד. הסרט בודק לאיזה רמות אפוקליפטיות יכול הזעם שלך להגיע כאשר אתה בגיל העשרה. קארי איננה רוצחת, היא נערה שהייתה קורבן לצירוף נורא של אירועים עד שבסוף היא שורפת את בית הספר.
זהו גם סרט אימה מאוד לא אופייני. אין כאן רצח בכל 20 דקות ואיזה שיא בסוף. הכל נבנה עד לשיא האדיר במסיבת הסיום. הבריונים של בית הספר דאגו לכך שבמסיבה קארי ווייט תהיה הזוכה, כדי שיוכלו להשפיל אותה בעת שישליכו עליה דלי מלא בדם חזירים מול כל בית הספר. הסצנה וכל הבילד-אפ הארוך לקראתה הם מהקטעים הגדולים של הקולנוע. מלאים מתח ובעלי סוף מונומנטלי. הצילום העילי מתחיל את הסצנה, כאשר הוא מאפשר לך לראות היכן כולם ממוקמים והדלי עם הדם נמצא מעל לראשים של קארי וטומי.
וברגע שהעלילה מתחילה להתגלגל, המוזיקה של פינו דונאגיו משתלטת. התוצאה היא אופרה טהורה. בפעם הראשונה צפיתי ב"קארי" בווידאו עם חבר של אחי כשהייתי בערך בן 12. דה פלמה תכנן את הסצנה שנים ונלחם עם האולפן על הזמן שנאפשר לו לצלם אותה. אין ספק שזה היה שווה את הדם, היזע והדמעות. הסצנה הזאת עדיין מותירה את הצופים המומים.
לאחר שעבדה כעוזרת לבמאים, בהם וים ונדרס וג'ים ג'רמוש, ביימה הבמאית הצרפתית דניס את סרטה הראשון, "שוקולד". סרטה האחרון, "חומר לבן", ייצא למסכים בקיץ.
בצרפת אין לנו חצר אחורית כמו בניו יורק, שם מתרחש הסרט של היצ'קוק, אך יש לנו בנייני מגורים
צמודים מאוד אחד לשני. כאשר אני מביטה מחלון המטבח או מחדר השינה שלי אני יכולה לצפות בקלות בשכנים שלי. מציצנות מרתקת אותי, הצורך הזה לגלות מה מסתתר מאחורי החלונות. בסרטים שלי לעתים קרובות אני מביימת סצנה כאילו אני מציצה בה מבחוץ.
הסיטואציה שהיצ'קוק מייצר בסצנת הפתיחה של "חלון אחורי" היא הסיטואציה המציצנית האולטימטיבית. הדמות שאותה מגלם ג'יימס סטיוארט שברה רגל, ולכן אין לו מה לעשות מלבד לשבת מול החלון ולהביט. הוא פסיבי, אבל נחוש לגלות משהו - להיות עד למשהו, או למצוא משהו שיעסיק את דמיונו. כאשר אתה יושב כצופה באולם הקולנוע, גם אתה סוג של אסיר בכיסא, כמו סטיוארט ב"חלון אחורי".
סרט האנימציה "ואלאס וגרומיט" של התסריטאי-במאי פארק זכה באוסקר.
כילד, מאוד התעניינתי במפלצות, בגיבורים שיוצאים להרפתקאות ובאנימציית סטופ מושן. ראיתי פרומואים לסרט הזה וזה נראה כשילוב של כל הדברים שאני אוהב. אני זוכר שהייתי ביריד של בית הספר, קצת לפני חג המולד, וכבר השתוקקתי לשוב הביתה ולצפות בו. הסצנה הבולטת ביותר, שבעיניי מפחידה ושובת לב בעת ובעונה אחת, הייתה קרב השלדים בסוף. הגיבורים הם שחקנים, אבל כל המפלצות נוצרו בטכניקת אנימציה.
זה היה מופע טכנולוגי מאלף - אני חושב שהיו בערך שמונה שלדים מצוירים ששולבו בתוך האקשן עם הגיבורים בשר ודם. כל הכוריאוגרפיה מדהימה, אבל התלהבתי מאוד גם מהסיפור. את השלדים האלה שתל כמו זרעים, המכשף שהפיץ שיני דרקונים, ואז חיילים מתים קמים כדי להילחם בארגונאוטים. כל כך מלהיב.
בערך באותו זמן ראיתי את האנימטור ריי הריהאוזן מסביר בטלוויזיה כיצד הכין את השלדים. מיד רצתי ובניתי שלדים בעצמי מחוט ברזל וקצף. אני חושב שתכננתי לצלם סרט עם חברים שלי - שילוב של שחקנים עם מפלצת ימית עשויה מקולב וטייטס. סרטי דיסני לא גרמו לי לרצות לחזור הביתה לעשות זאת, כי כל הטכנולוגיה הייתה אפופת מסתורין. אך כאשר ראיתי את השלדים בסרט הזה מיד רציתי לעשות בעצמי אותו דבר, כי הייתה לי תחושה שאני יודע איך זה נוצר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם