הרמת מסך: ראיון עם יונה אליאן
יונה אליאן היא מלכה בתיאטרון הישראלי. גם בגלל שורת התפקידים המרשימה שגילמה וגם מפני שהקהל פשוט אוהב לאהוב אותה. אז לכבוד החג ולכבודה, רגע לפני שימלאו לה 60, נכנסנו לה לראש עם שלל אסוציאציות: על הילדות ("משם הדרייב, המלחמה, הכוח"), על השמלה של גליאנו ("היו לי רגשות אשמה כשקניתי אותה") ועל ישראל ("מדינה קצת מקולקלת"). הבמה שלה
בדרך החוצה, אחרי שהבת התקשרה כי האיש עם הספות בדיוק הודיע שהוא בדרך, ואליאן ממירה בטבעיות את פסאדת הדיווה המתראיינת בפסאדת האימא, היא נעצרת על ידי ישישה בכיסא גלגלים, שמבקשת להחמיא לה על תפקידיה לאורך השנים. אליאן עוצרת לרגע הכול ומחליפה מחמאות עם הקשישה.
"כל הכבוד לי?", היא אומרת לאישה המבוגרת ממנה בכ-30 שנה , "כל הכבוד לך!". זו יונה אליאן. תמיד דיווה, אבל גם תמיד אותה ילדה מנומסת ממשפחה קשת יום ביפו. מצד אחד, יושבת עם משקפי שמש בחצי השעה הראשונה של הריאיון עד שהיא מרגישה מספיק בנוח להסיר אותם ומצד שני, שותה רק קפה שחור וכוס מים, לבושה בג'ינס ובמגפיים ומכל השיחות שמגיעות לאייפון המוזהב שלה היא מתעלמת, חוץ משיחות מהבת שלה - שבשבילה היא עוצרת הכול. בקיצור, שחקנית, אבל בגובה העיניים, שמעידה על עצמה שהקהל תמיד פירגן לה יותר מהברנז'ה ומהביקורת, ושאין לה שום בעיה עם זה.
אין ספק שבקבוצת הגיל שלה, אליאן היא המלכה הבלתי מעורערת של שחקניות התיאטרון בישראל. לפחות בכל הנוגע לאהבת הקהל. והיא כוכבת תיאטרון של ממש, שנבנתה כמעט אך ורק מהבמה. ללא פלטפורמות של תפקידים בולטים בקולנוע ובטלוויזיה (מאז "נורית" האלמותי של ג'ורג' עובדיה, שבו התגלתה בשנת 1972).
כיאה למעמדה זה, נפגשנו לריאיון אסוציאציות חגיגי ודיברנו איתה על הכול: מהילדות להורים ניצולי שואה ביפו של שנות ה-50, ועד לשמלה באלפיים אירו בבוטיק בפריז; מהחיוך שעולה על פניה כשהיא מדברת על הילדים שלה ועד לבכי כשהיא נזכרת בהוריה; מהאהבה הגדולה לארץ ישראל ועד לתחושת הכאב על המדינה שהיא משאירה לדור של ילדיה. על סף גיל 60, יונה אליאן מסכמת.
"אני לא רואה את החיים שלי בלי תיאטרון. כמעט כל החיים שלי התנהלו החודש סביב עבודה, וזה היה קשה ומתיש ומערער. ובכל זאת, לא הייתי מוותרת על רגע אחד. זו אהבת חיים. אין לזה שום תחליף.
המפגש הישיר עם הקהל, היכולת לעבור תהליך שלם ערב-ערב כשאתה, השחקן, שולט בו. אני משתדלת להביא מדי ערב את האמת לבמה ולחוות הכול באמת, ואתה גם מתוגמל בזמן אמת. זה גם חלק מהתרפיה הפרטית שלי. על הבמה, כשהכול מתחבר ואתה לגמרי אבוד בתוך הרגע, ואתה מרגיש את כל הקהל איתך
אני משחקת כרגע בהצגה 'עלמה ורות' שרצה למעלה מ-400 פעם. זה לא טבעי, בכל העולם מציגים הצגות 40, 50 פעם. זה מרגש ונוגע ללב לראות כזו אהבה לתיאטרון כמו שיש בארץ. אני מקבלת אהבה מהקהל והרבה פחות מהמילייה התרבותי בארץ.
פעם זה הציק לי יותר, עכשיו כבר לא. החוזה שלי הוא עם הקהל ולא עם המבקרים. אבל מובן שלכל דבר צריך לשים גבול. לדוגמה, תוכניות ריאליטי אני מתעבת. זה ממש פורנוגרפיה בעיניי".
"אני בן אדם מאמין. מאוד. אני מאמינה באלוהים שלי. שישנו. לא באלוהי הדתיים, אבל בהחלט מאמינה שיש סיבה ותכלית להיותנו עלי אדמות. זה מאוד פרטי וקשה לי לדבר על זה ולהסביר, אבל בעיניי לא יכול להיות שהעולם סתם נברא.
אני מדליקה נרות ואוהבת לעשות חגים, כי זה עושה בית ומשפחה ומעלה לי געגועים להורים שלי ונותן איזו המשכיות מדור לדור - אבל זה יותר ממקום של מסורת מאשר ממקום של דת. גם בתיאטרון אין לי אמונות תפלות.
אולי אחת: אני מאמינה שאסור להחליף בגד בהצגה שמצליחה, אבל גם את זה כבר סתרתי. כשעושים הצגה 400 פעם החולצה כבר מתפרקת מרוב כביסות".
"כמו לכולם. מחלות, מוות. זה מתגבר עם הגיל. כשהייתי צעירה יותר הפחדים היו סביב פרנסה ועבודה. עכשיו אני פוחדת על המשפחה, על הילדים. בהקשר המקצועי, אני מייצרת לעצמי פחדים בכוונה, כדי להשאיר את עצמי חדה ולא נחה על זרי הדפנה.
לדוגמה, לא הסכמתי אף פעם להיות שכירה בחוזה קיבוצי עם קביעות בתיאטרון. תיאורטית אפשר לפטר אותי מהתיאטרון בכל שנייה. אפילו שעכשיו אני יודעת שסביר שלא תהיה לי בעיה למצוא עבודה, אני חושבת שזה עוזר לי לאתגר את עצמי ולא לקחת דברים כמובן מאליו".
"ההיכרות שלי עם ציפי התחילה בתוכנית הטלוויזיה "שלוש, ארבע, חמש וחצי". היא הייתה במאית שחקנים ושם נעשינו חברות. באחד הרגעים הכי קשים שלי מקצועית, כשהתפטרתי מ' הבימה' ולא היה לי מושג מה יהיה איתי, התקשרתי אליה והיא אמרה לי בשיא הטבעיות: 'אל תדאגי. אני תמיד אדאג שתהיה לך עבודה'. מאז אני הולכת אחריה באש ובמים.
היא לא תמיד אישה קלה, שמעתי ממנה ביקורות מאוד חריפות לאורך השנים על דברים שעשיתי ושהיא לא אהבה, אבל אני מעריכה את העובדה שהיא אומרת את האמת, גם כשהיא לא נעימה, ישר בפנים. אתה תמיד יודע איפה אתה עומד איתה. אני שונאת שקרנים, ויש מנהלי תיאטרון כאלה, כי זה משאיר אותי תמיד בעמדה חסרת ישע. אתה לא יודע למה להאמין ולכן אתה לא יודע מה לשפר. זה מתסכל.
עם ציפי אתה תמיד יודע, וזה עושה אותה מנהלת טובה וחברה טובה, אבל אפילו אני לא יודעת בת כמה היא. ובהשראתה, גם אני הפסקתי להגיד".
"בדיוק אמרתי עכשיו באיזה פאנל שהשתתפתי בו לכבוד יום האישה: זה לא שאני לא רוצה להגיד את הגיל שלי, אני מאוד רוצה, אבל הפה לא מצליח. זה סוג של נכות. האמת היא שגיל זו בעיה, אין ספק. במיוחד לשחקן ועוד יותר לשחקן ממין נקבה, אבל משלימים עם זה. מה נעשה, לא נשלים, אז לא נזדקן? לאישה שמתבגרת יש בעיה של מראה חיצוני.
החברה סלחנית יותר כלפי הזדקנות של גברים, אישה יותר נשפטת על הצורה החיצונית שלה. לא שזה צריך להיות ככה וכולי תקווה שבעוד כמה שנים זה ישתנה. כשחקנית, אני מרגישה כל הזמן כמו מול מראה מגדלת. על הבמה, בצילומים, בפפארצי - כל זווית לא מחמיאה שתופסים אותי בה ישר מראה את הגיל שלי. מצד שני, אני חייבת להגיד שזה עוזר.
כשאני יודעת שבערב אני צריכה ללבוש על הבמה מול 500 איש קומבינזון חשוף, כמו שאני לובשת בהצגה 'תנאים של חיבה', מיד מתכווצת לי הבטן מהפאניקה ואני לא מסוגלת לאכול. זו דיאטה מצוינת. בסופו של דבר צריך פשוט לנסות להתבגר יפה. יש בזה גם משהו נורא מרגיע. מגיעים לסוג של שלווה לנוכח תלאות העולם".
"בסופו של דבר, הכי משמעותי זו תורשה, אבל כשארגיש שאני רוצה ניתוח פלסטי-אעשה. קודם כול, זה יהיה הרמת עפעפיים. מה שטוב לשמעון פרס, טוב בשבילי. אחר כך, לא יודעת. נראה מה עוד.
כרגע זה מפחיד אותי עד מוות, אבל בסוף אעשה. חוץ מזה, אני משתמשת במגוון קרמים. להגיד לך שזה בטוח עובד? לא יודעת. זה כמו דת. או שמאמינים או שלא. ואם מאמינים, לא שואלים שאלות. בענייני משקל אני במאבק תמידי כל החיים, פשוט אוכלת מעט. הגוף מתרגל לשבוע ממעט אוכל. גם פה הבמה עוזרת, אם אני אוכלת לפני הצגה אני פשוט מתה. הכובד הורג אותי. לעתים רחוקות אני מתפנקת במסעדה ואז זה צריך להיות בשר משובח וכמה שיותר מדמם".
"אני מתאפרת לבד, עושה פן וצבע במספרה. אני נורא אוהבת עקבים כי הם עושים את הרגל ארוכה ונשית. למרבה הצער, אין לי שום יכולת ללכת עליהם, ישר אני נופלת. אז אני קוראת להן 'נעלי ישיבה'. נועלת אותן לאירוע ואז לא זזה מהכיסא. מבחינת בגדים, אני משתדלת, עם הגיל, להתלבש יותר סולידי, יותר עדין וקלאסי, פחות צעקני ופחות חשוף - זה לא נראה לי נכון מגיל מסוים.
את כל התשוקה הנשית שיש להתחפשות בבגדים שונים אני ממלאת על הבמה. כשאני כבר קונה, אני משתדלת לקנות בגדים איכותיים, בעיקר בחו"ל. בארץ אני מחבבת את 'דיזל'. השמלה הכי יקרה שיש לי בארון היא של ג'ון גליאנו. דווקא קלאסית כזאת ורגועה, לא מתאים לגליאנו בדרך כלל. קניתי אותה בפריז, לחתונה של אריאל, הבן שלי. היא עלתה בערך 2,000 אירו.
היו לי רגשות אשמה כשקניתי אותה, אבל במאמץ כביר הצלחתי להתגבר עליהם. היה בזה משהו נוגע ללב אצלי. אני, הילדה מיפו, עם ההורים העניים, קונה כזאת שמלה. יחד עם האשמה, היה רגע של גאווה".
"גדלתי ביפו, במשפחה יוצאת פולניה של ניצולי שואה. השואה הייתה אחד הדברים שעיצבו את העולם שלי יותר מכל דבר אחר בתור ילדה. החרדות, הפחדים, התחושה שהכול תמיד יכול להיגמר בחטף. במונחים של היום, אפשר להגיד שהיינו עניים. מאוד.
אבל כולם מסביב היו ככה, אז לא ממש הרגשנו. כן הייתה מודעות שאם קונים היום זיתים, אז לא קונים גם גבינה. כל הזמן הייתה קיימת התחושה של להיות פחות שווים מהילדים העשירים מתל אביב. בערב 'נוסטלגיה' שאני עושה עם ששי (ערב של שירים וסיפורים שהשניים העלו יחד לפני שבע שנים ומריצים מאז, י"א) אני מספרת על הפעם שבה הלכנו, כל הילדים מהשכונה, לאיזו מסיבה וסילקו אותנו כי אמרו שאנחנו לא מתאימים להיות יחד עם הילדים מתל אביב. זה עלבון שאני נושאת איתי עד היום. משם הדרייב, המלחמה, הכוח, האתגרים. הכול משם.
אני עובדת מאז שהייתי ילדה. זה היה לי תמיד ברור שצריך לקום בבוקר וללכת לעבוד. בניגוד לנהוג היום אצל צעירים, לא חיפשתי את עצמי אחרי הצבא, התחלתי לעבוד במשרה מלאה יום אחרי התיכון ויומיים אחרי הצבא כבר הייתי באוניברסיטה. אני חושבת שזה מגיע מאותה ילדות ביפו. ששי, לעומת זאת, מקיבוץ, יפי הבלורית והתואר, הוריו לא עברו את המלחמה. אני חושבת שכתוצאה מזה יש אצלו משהו יותר בריא, שקט ורגוע. בענייני כספים, החלוקה בינינו זה כמו הרצל ובן-גוריון. אני הרצל. טובה ברעיונות. הוא בביצוע. עכשיו אנחנו מפיקים יחד את המופע החדש שלנו וזה כיף גדול".
את הראיון המלא ניתן לקרוא במוסף "סגנון" החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם