קו המשווה: כוכבים בתיק
הקלאסיקות של עמוס עוז, טרזן ואלתרמן, וגם מירי חנוך שנוסעת לסיני עם "כוכבים בחוץ"
סיפור האהבה ההולך ומתפורר בין מיכאל גונן לחנה, המספרת את הסיפור, נשמע כמו הד לסיפור הוריו של עמוס עוז: האבא החוקר הסבלני והאמא המנסה להבקיע את הקיר האטום של הניכור והבדידות ("שנאתי אותו עד שגרוני התכווץ, והקאתי כדי להוציאו משלוותו"). גם רמז מטרים לגלולות-השינה שהוציאו את אמו הממשית של עוז מן העולם הזה, יש כאן:"אני בלעתי גלולה. אחרי שעה בלעתי גלולה שנייה, לבסוף נרדמתי המומה". ב"סיפור על אהבה וחושך" נמצא כזכור את כל הפרטים המלאים של ההתאבדות המאוחרת.
קל לזהות כאן גם את עקבותיו הסגנוניים של עגנון, שנעלמו בינתיים מן הספרות הישראלית ("את כל הון ביתן הוציאו נשים אל מרפסותיהן: לבנים ורודים, כסתות וציפויי-שמיכות") ואת התבוננויות העומק המתייפייפות מעט בנוסח: "חיבבתי את חיוכו ואת אצבעותיו ששיחקו בכפית כאילו יש להן חיים של עצמן
ואינן תלויות בו, והכפית אוהבת את אחיזתן". סיקסטיז. לגמרי.
חן אמיתי, רגישויות מדויקות מאוד וסוג מסוים של פשטנות קלה וחתרנות מוסרית מתמדת, עולים מתוך שני הסיפורים הראשונים שקראתי בקובץ החדש של מירי חנוך, "מה כל כך מצחיק בפאני" (כינרת, זמורה-ביתן), המכיל 26 סיפורים. הסביבה הספרותית היא בערך אתגר קרת, אורלי קסטל בלום, גפי אמיר (בסיפוריה), תמר גלבץ וכו'.
המספרת היא אשה תל אביבית אמיצה-אך-מפוחדת בשם פאני בכל מיני גילים ומצבי הישרדות, כשהחתרנות המוסרית או האנטי-בורגנית מתבטאת למשל בעובדה שפאני מרשה לעצמה לגנוב בסופר פארם כל מיני בשמים וקרמים ("גם כשהם מסתכלים במצלמות האבטחה, הם רואים לי רק
מה שיפה במיוחד בסיפורים הנקראים בעונג, מלבד הקלילות, ההומור, הפשטות והחמלה - כי פאני היא טיפוס חומל מאוד - הם הניסוחים הרגשיים הפשוטים, המקוריים והמדויקים של חנוך, דברים בנוסח "מאז ערן עוד לא פגשתי מישהו כמותו, שהלב שלו והגוף שלו גרים בדיוק באותו מקום" (היא מתכוונת לסודני).
יותר מחמישים שנה אחרי שקראתי, בתענוג בל-יתואר השמור רק לספרי ילדותנו, את ספרי טרזן ואת חוברות טרזן של שנות החמישים (כן, גם אני רציתי להיות טרזן, איך לא?), ניגשתי בחשש ברור משעמום מוחלט וטרחני אל המהדורה החדשה של המקור הקלאסי עצמו, "טרזן איש הקופים" של אדגר רייס בורוז בהוצאת קמין (תירגם יונתן בר ,לעברית קצת מרושלת מדי אבל קריאה בכל זאת). למרבה ההפתעה הקלה,מצאתי שהעניין בהחלט משעשע עדיין.
נכון, שמדובר ברומן נאיבי לחלוטין, שעוד כשהופיע ב-1912 גינו אותו על רדידותו ועל סגנונו הילדותי, אבל מה לעשות, אקשן הוא אקשן, ואין כאן עמוד בלי סכנות מוות והצלה. הרי טרזן מציל גם את ג'ין היפהפיה ואחר כך זוכה ב"שפתיה המשתוקקות". בשביל כבוד צריך לעבוד.
הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל/ נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת/ לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל/ וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת
מחרתיים, ביום ראשון, ימלאו 40 שנה למותו של גדול המשוררים העבריים בספרות העברית החדשה ואחד מגדולי משוררי העולם מאז ומעולם. כן, נתן אלתרמן, שדחוף מאוד להוציא לאור מבחר שירים אמיתי שלו (ולא מהדורות חוזרות של כל כתביו), שבו יתגלה בכל גאוניותו המשורר המדהים הזה, שממשיך להלך בנפשנו שנים אחרי מותו, כפי שניבא-לא-ניבא בשורות האלה מתוך "כוכבים בחוץ" (שאותו אגב לוקחת גם גיבורתה של מירי חנוך לסיני) , שורות שהתכוונו בכלל לומר שהוא אף פעם לא יפסיק להיות מאוהב בעולם הזה, גם לא אחרי המוות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם