פעם שלישית גווידו: מתרגשים לקראת "חוף ג'רזי"
איך אומרים ערס באנגלית? תכירו את "חוף ג'רזי", הריאליטי הכי טראשי בשטח, בו חבורת רפי שכל שזופים עושים מהומה בחוף הים. אחרי שהסעיר את אמריקה, החבורה מגיעה לישראל. הזדמנות לפרויקט אפוף ספריי לשיער
“ג’רזי שור” מגיעה לישראל (ולכן עוּברת שמה ל”חוף ג’רזי”), והיא הרבה יותר נמוכה ממה שסיפרו לכם. אז למה כדאי בכל זאת לצפות ביריד האהבלים הזה? כי זה ממכר טילים ותוך שני פרקים הצופים יקראו זה לזה “גווידו” והצופות יהיו משוכנעות שכל הבגדים שלהן צנועים מדי.
החבורה הרעשנית מתאכסנת בבית חוף כעור ועליה לעבוד בחנות טי שירטס ענקית בחוף. טוב, עם יותר מזה החומר האנושי בתוכנית היה מתקשה להתמודד. שמונה נפשות אבודות יש בבית: אנג’לינה “ג’ולי” פיוורניק, ברמנית בעלת גינוני מלכות שמקשים עליה לתפקד כזבנית מן המניין בחנות הטי שירטס שבחוף. היא עוד תשלם על זה; ניקול “סנוקי” פוליזי, נמלה עם טרנזיסטור שעושה המון רעש. הכינוי סנוקי הוענק לה בתיכון אחרי שהייתה הראשונה שהתמזמזה עם מישהו. בסדרה היא מנסה לשמור על התואר אבל זה לא ממש הולך לה. במקום זה היא מקבלת אגרוף;
רוני אורטיז-מאגרו, שנראה כמו קבב עם שרירים. ולמרות שהוא הבחור הכי פחות אטרקטיבי בבית הוא מתארגן על קשר צמוד עם סמי “סוויטהארט” ג’יאנקולה; סוויטהארט היא הבחורה ברמה הכי גבוהה בבית, וברומן עם רוני היא פוצחת כמה דקות בלבד אחרי שנתנה למייקל “דה סיטיואיישן” סורנטינו להאמין שיש לו סיכוי; “דה סיטיואיישן” הוא תופעה בפני עצמה.
אם בארץ מייקל לואיס קיבל את הכינוי “הסודוקו האנושי”, סורנטינו ייקרא בזאת “מחברת חשבון 16 עמוד”. לא, באמת, הגופה שעל הבחור היא לא תיאמן, וכמי שהיה רקדן אקזוטי בעברו, הוא לא מהסס לרגע לשלוף את הקוביות כדי למכור טי שירטס. זה הכי הולך לו;
ג’ני “ג’ייוואו” פארלי נכנסת לבית עמוסת הצהרות בנוגע לנאמנותה לבויפרנד. ההצהרות האלה צולחות בקושי רב את אמצע הפרק השני. את התסכול המיני שהספיקה לצבור ביומיים האלה היא פורקת על האיבר של פולי די, שמצויד בעגיל;
“פולי די” דלווקיו הוא די.ג’יי מצליח (לטענתו) וחביב הבנות (באמת!), שלצורך ההרפתקה בחוף ארז יותר צנצנות ג’ל
כל המשתתפים הם מאזורים שונים בחוף המזרחי והוצגו לציבור כאיטלקים לכל דבר. בפברואר האחרון נחשף כי ג’ייוואו היא בכלל ממוצא ספרדי-אירי, רוני חצי פורטוריקני וסנוקי היא צ’יליאנית שאומצה בידי משפחה איטלקית.
והנה עוד כמה עובדות שאולי יגרמו לכם לצפות בחירייה הזאת. אם ליאו דיקפריו הודה שהוא פשוט מת על הסדרה ובר רפאלי מצאה את עצמה עם מייקי, גם לכם מותר.
כשג’ייוואו מכריזה “Tits are coming out tonight”, היא לובשת סמרטוטז’ שבקושי עומד בלחץ הבובים המתפקעים. שאר הבנות הולכות על שמלות קצרות־קצרות, כנראה כדי להקל על הגברים הזרים כשהם מחליקים את היד היישר לתוך התחתונים שלהן, אם יש כאלה.
הבנים לעומת זאת הולכים על הסטיילינג המוכר לנו בארץ: חולצות מכופתרות עם הדפסי דרקון או צ’יטה, טי שירטס בגוונים שונים של ורוד, גופיות לבנות סטייל סטנלי מ”חשמלית ושמה תשוקה”, הררי קעקועים וגם, חובה, שרשראות ותליונים מצופים זהב. או זהב לבן.
זה התחיל מהגווידוז והגווידטיות, כינוי שנזרק לאוויר כמחמאה גמורה. בסלנג התוך קהילתי של האיטלקים אכן מדובר במחמאה המיועדת לאנשים שווים בעלי ביטחון עצמי וכריזמה.
הבעיה היא שבאמריקה הצדקנית המונח נחשב לכינוי גנאי מזלזל. לא סתם כמעט כל ארגון איטלקי באמריקה יצא מחליפת הטרנינג, ניגב את זוויות הפה מהקנולי והקים קול זעקה. אולי כדאי שמישהו ילמד אותם להגיד ערסים, גם ככה זה אותו הדבר.
ההבדלים בין הצעירים של אמריקה ובין בני התשחורת של ישראל מעולם לא היו קטנים יותר. חוץ מהעובדה שרוני, ויני, מייקי ושות’ מדברים סוג של אנגלית ולא עברית עילגת, הערסים והפרחות שמציפים את מתחמי יד חרוצים וכיכר אתרים בסופי השבוע דומים לחבורת “ג’רזי שור” כמו שתי טיפות פלגרינו.
ההבדל הוא שלמרות שממש רציתם אף פעם לא יכולתם לבהות בשתי פרחות רבות או בקרב סכינים רנדומלי בין שני מטרו-ערסים בלי לפחד שבסוף תהפכו לקורבן. ב”ג’רזי שור” תוכלו לצפות בסמי סוויטהארט ובג’ייוואו פותחות ג’ורה על בחורות שמעזות לפקוד את הבית ולנתח את הקטטות האלימות במועדונים שאליהם נקלעים פולי די, רוני, מייקי ומי לא. אתם יכולים לעשות הכל מהבית, אפילו לצעוק עליהם שהם הורסים את המדינה.
ככה הם עושים את זה: מיטות שיזוף על בסיס קבוע, הרמת משקולות אובססיבית, בהייה במראה, מריטת שערות, מריחת קרמים, מניקור־פדיקור וכיוצא באלה. לא פלא שוויני כמעט התעלף מפחד כשהתעורר אחרי ליל בילויים עם “חשש לשעורה בעין”. הרופא מעולם לא נראה מודאג יותר.
כבר מהפרק הראשון, בסצנת הג’קוזי שבה סנוקי מתחננת בפני כל הגברים בבית שיגאלו אותה מייסוריה, ברור שמשהו קורה כאן. האיטלקים ידועים כחשקנים גדולים, והכל יוצא החוצה בסדרה הזאת. כמעט כל בילוי במתחם המועדונים מסתיים באיסוף כמה בחורות ובחורים הביתה. אין אפס, יש משהו בישבנים עגלגלים וביד בוטחת שתופסת בהם בחוזקה שיעורר חיים גם במחלקה הגריאטרית. רק סנוקי האומללה ממשיכה לסבול כשהיא אוספת הביתה בחור מסוקס שמקיא את נשמתו בפניה. לפחות היא נותנת לו לנקות.
בין שזה ה”סנוקי פוף”, מעין מגדל בבל מלא ספריי וחטאים, ובין שמדובר בקתדרלה הכעורה שאדון פולי די מקים על ראשו מדי יום, אין ספק שב”ג’רזי שור” הפריזורה קובעת. תרסיסים, מייבשי שיער, קרמים וכמויות ג’ל שיכולות להכניע את בוב מארלי.
בבית החוף של הגווידוז והגווידטיות רבים על המראה כאילו אין הבדלים בין המינים. אנג’לינה, למשל, טוענת באחד הפרקים שהיא זקוקה לשלוש וחצי שעות התארגנות לפני יציאה. בהתחשב בעובדה שהיא בקושי לובשת משהו, אפשר לשער לאן כל הזמן הזה הולך.
אחרי קרוב לשני עשורים שבהם מדינת ניו ג’רזי נאבקה בדימוי הבעייתי שהצמידו לה בסרטים של הבמאי קווין סמית, ב”סופרנוס” וגם ב”עקרות בית אמיתיות: ניו ג’רזי”, הגיעה “ג’רזי שור” כדי להנחית מכת סנוקרת אחרונה לתושבי האזור, למתחם המועדונים, לרחובות ולחופים עמוסי הזימה. אפילו חנות הטי שירטס התמימה שבה עובדים החבר’ה לא יוצאת בזול ומצטיירת כמאורת הורמונים מטונפת במיוחד. הו וול, בפעם הבאה.
“חוף ג’רזי”, MTV, חמישי, 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם