יהלום שחור: ביקורת על המחול שחור לבן
במופע "שחור לבן", להקת המחול הקיבוצית משתפת פעולה בפעם הראשונה בעשרים השנים האחרונות עם כוריאוגרפים חיצוניים. התוצאה היא פלא אמיתי
כמו מרבית להקות המחול המודרני בעולם, הפכה גם להקת המחול הקיבוצית מאז מינויו של רמי באר למנהל האמנותי, מלהקה רפרטוארית, שמארחת יוצרים משתנים, ללהקה שמדברת בשפתו של יוצר אחד. ולכן הערב הזה עורר ציפיה גדולה.
את הערב פתחה העבודה "פעימה" (Pulse), פרי יצירתה של דה שאטל ושל מאסימו מולינארי, לצלילי מוזיקה קצבית ווירטואוזית של גיאורגי ליגטי. שישה רקדנים לבושים שחור, כובעים לראשיהם והחולצה תלויה להם על המותניים, נעים במבנה קבוצתי הדוק של שורות ישרות. שומרים על קווים נקיים ופשוטים בסימטריה בלתי מתפשרת. הגוף - הסמל המובהק של החיים, נע כמו מכונה, שומר על חסכנות. אין בו תנועה אחת מיותרת והכל מנוצל לטובת הצורה.
היתרון בחזרה ובחסכנות התנועתית יוצר תחושה שהכל יכול להמשיך בדיוק כך לנצח, בלי מטרה מעשית. אבל במידה רבה העבודה חסרה את הנשימה הפיוטית, כזו המבליחה לרגע ברקדנית אחת נפלאה, דורי אייבן.
שחור לבן, להקת המחול הקיבוצית
צילום: קארל זאנוולד
העבודה השנייה במופע, "עד בלי די" (Until.With/Out.Enough) של הכוריאוגרף איציק גלילי, יוצרת מסלולים דינאמיים של גאות ושפל והיא נשענת בהשראתה על המוזיקה למיתרים של הנריק גורצקי. גם אצל גלילי יש התייחסות הדוקה לסטרוקטורה. הכל מתחיל משורה עורפית של שבעה רקדנים הנעים לעבר חור שחור וחוזרים, ושוב נעלמים, ושוב חוזרים רק שניים, ושוב הם שבעה, כמו מנסים בתנועה להעתיק שרטוט מסובך.
התוצאה היא הפלא האמיתי, כי הכל דוחף ומתפרץ אל החוץ, מן המרכז אל האופק, שלפעמים הוא אורך ולפעמים הוא רוחב אבל תנועתו כתנועת המחשבה. גלילי מצליח ליצור בכוריאוגרפיה שלו לולאות פסיכופיזיות, אשר הופכות את תנועת החלל החוצה, לתנועת התודעה מבעד
לארובות העיניים - על כנפי המבט. ברווחים בין האינטנסיביות התוקפנית לליריות, בין האפשרי לפנטזמטי, מצמיחים הרקדנים המצויינים מלנכוליה טהורה.
לעיתים היא עולה באמצעות רקדנית אחת שחוצה את הבמה, הבלון בו היא אוחזת הופך מלבן לאדום. אבל היא בעיקר הולכת ומתעצמת, מתוך המחוות החוזרות כל הזמן, בהן נראים הרקדנים צועקים בלי קול, מנסים בלי סוף להזיז את כל הקולות הצידה, השקט הזה הופך בסופו לאקורד ארוך ומצמרר של קולות רבים.
כשהכל החשיך היה רגע נדיר של אינטימיות בו אינך מקפידה להיפרד בכל מאודך מכל הסובב אותך. כי כולם ראו בדיוק את מה שאת ראית וזה עשה להם משהו דומה למה שזה עשה לך. לרגע אחד כולנו, איבדנו את הצווחה.
"שחור לבן", להקת המחול הקיבוצית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם