אבא די: ראיון עם עמיקם לוי
כשהיה ילד קטן, השחקן והבמאי עמיקם לוי נאלץ לחלוק מזרן עם הוריו, בעת שאלה קיימו יחסי מין. מבחינתו, מדובר בהתעללות מינית לכל דבר, על אף שלהוריו לא הייתה ברירה. הם חלקו חדר אחד עם שמונה אנשים. הטראומה הזאת הפכה אותו, לטענתו, להומו, והוסבה עכשיו למונודרמה שתעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו הקרוב. ואחרי הכול, לוי - שאתם מכירים מ"עניין של זמן" ומ"השיר שלנו" - כבר לא כועס יותר על אביו. רק מתגעגע
להוסיף לו כחול? צהוב וכחול זה ירוק. ירוק זה אקולוגי. לא מתאים. עמיקם, שחקן תיאטרון וטלוויזיה, הוא גם אספן עתיקות וחי בשלום עם אבק. אולי כדאי להוסיף לסיפור שלו צבע חום אדמה, שממש לא שייך לסיפור שלו, אבל צהוב וחום זה מין צבע חאקי, והוא היה בתיע אטרון צה"ל.
ומה שבאמת יוצא לי מזה לכתבה זה שחאקי הוא צבע קקי. מה שמאפשר לי להגיד: קקה של זיכרון ילדות יש לעמיקם לוי, וסביב הקקה הזה הוא בנה מונודרמה. ובסיפור המחורבן הזה אין אשמים. לוי תופס את עצמו כילד שהכאיבו לו מינית, על אף שלא נגעו בו.
עם השנים הגיע להבנה עם עצמו שלמעוללים, הוריו, לא היה מושג איזה גזר דין הוציאו לילד האהוב שלהם, בן הזקונים, כשגרמו לו לראות אותם מקיימים יחסי מין לצדם, מחוסר מקום בבית.
זה קרה בשנות ה-50, בדירת חדר בנחלאות, שמונה אנשים ישנים בחדר אחד על מזרנים ממולאים צמר גפן שסבתא, המתגוררת בחדרון סמוך וישנה עם שלוש בנות משפחה נוספות, תפרה בעצמה. עמיקם ישן עם אמא על המזרן שלה. אבא ישן על מזרן מעל. עמיקם בן חמש והוא יודע שהוריו שומרי המצוות אוהבים מאוד אחד את השני. אבל בלילה אבא יורד אל המזרן של אמא וקורה שם משהו מפחיד: התנועות, האנחות. מה אבא עושה לאמא?
זה בכל זאת נשמע צהוב. אבל להצדקתי אפשר להגיד שלוי החליט לעבד את הטראומה שלו במרחב הציבורי, בהצגת יחיד ובאמצעי התקשורת. לחובתי, לעומת זאת, יש לציין שאינני הסופרת הרוסייה בת ימינו לודמילה אוליצקאיה, שמתארת הכאבה מינית לילד בסיפור המופלא "חמודי", בלי לתאר את עצם המעשה.
הלאה. לוי עושה חזרה בסלון של במאית האירוע ושותפתו
"אירוניה מלנכולית גדולה", כתב אחד המבקרים שם. ועכשיו, הנוסח החדש, המפויס, שבו סולח לוי לאביו, ירקן קשה יום בשוק, שפרנס בדוחק את משפחתו, וכשהגיע הילד עמיקם, והוא אז קרוב ל-50, תש כוחו. לא היו לו כוחות להעתיר אהבה על הילד, לשחק איתו, לבלות איתו. הייתה לו אהבה גדולה לאשתו והוא רצה לבטא אותה במרחב היחיד שהיה.
גם האב, בסצנה שהייתה או לא הייתה, אבל מופיעה בהצגה, מבקש לפני מותו את סליחת הבן. וזו לא מלוע דרמה בזכות הקומיות האירונית של לוי.
לפני 17 שנים לא העז להתמודד עם עיבוד אמנותי לתמונת הילד על המזרן, ולכן היום, עשרה ימים לפני הפרמיירה, אין עדיין סצנה בנויה. דייכס ולוי דוחים את ההתמודדות המאיימת לרגע האחרון.
"אתה באמת מתכוון לצאת עם זה עד הסוף?", שאלה דייכס כשלוי החליט לעשות את זה בהצגת יחיד בתיאטרונטו. על דלת דירתה של דייכס כתוב "אני מאמינה בנסים", ועל המדפים בסלון עומדות המוני בובות של פיות.
דייכס, שחקנית ניו יורקית יפהפייה, עשתה עלייה לפני כך וכך שנים והפכה כאן למורה נערצת. היא גם מעבירה קורס בנסים. לוי לובש טי-שרט ורוד סוכרייה ואחר כך מוסיף ז'קט בוורוד נוקב עוד יותר. ההצגה נפתחת בכלל כשהוא שחקן ערבי שמתכוון להעלות הצגה על הומו ערבי, מיעוט בריבוע, ומשחזר את תגובת המפיקים שהזדעזעו. מצחיק ביותר, ואיכשהו, עובר לסיפורו האישי של לוי.
לוי מסכים לשתף אותי כביכול בהתחבטויותיו של האמן בסצנת המפתח של ההצגה. הוא דופק את עצמו על הקיר, בתנועה מוזרה של יד מקופלת שרועדת, וממלמל משפטים כמו: "בואי הנה, כפרה, אני אזיין אותך, כל היום אני אזיין אותך, תשכבי על הגב שלך".
לוי נדחף אל הקיר בקול עדין יותר: "יוסף, יוסף, הילד מסתכל", ואחר כך בקול דק יותר: "אבא די, אבא די!". פתאום לוי בורח למטבח של דייכס וחוזר לבנבן אחרי כמה דקות. כשניסו לגעת בסצנה הזאת לפני 17 שנים, עמד בפני עילפון, והם הרפו. שנות הטיפול הפסיכולוגי שלו לפני עשרים שנה בערך עסקו ביכולת ליצור קשר אינטימי. או באי היכולת. הוא לא העז אז לספר לפסיכולוג על לילות המזרן. עכשיו עמיקם מתעקש.
למה ברחת למטבח?
"כי הרגשתי שאני רוצה להתמודד עם זה באופן תיאטרלי, לא להקיא עליך את הסיפור שלי. לא מצאתי עוד את החוויה האמנותית של הסיפור האישי שלי שתגרום לקהל קתרזיס".
של מי היד הרועדת?
"סליחה, אולי של הילד? הילד שישן יד ביד עם אמו".
ולא ניתקת את היד?
"אל תשאלי שאלות".
ובכל זאת, ככה זה נשמע כמו סקס בשלושה.
"בכל מקרה זה היה סקס בשלישייה".
לוי צועק עליי, נרגז על עצמו, אבל לדעתי לא התכוון למה שאמר.
סליחה, אבא שלך אמר לאמך "אני אזיין אותך"?
"אבא לא דיבר ככה, הוא היה איש עדין, אבל בשבילי זאת הייתה חוויה אלימה, ומי שמביא היום את הטקסט, כלומר אני, מביא את ההסתכלות שלי, את החוויה שלי בעיניים של מבוגר".
ובעיני הילד שהיית, מה היה שם?
"אבא נלחם עם אמא, איש מטפס על אמא, והם צועקים, ואת כבר ילדה גדולה, ויודעת שהבדל הקולות בין אורגזמה לבכי הוא כמעט כלום. לא הייתי ילד של אינטרנט, לפני 50 שנה, שיודע דברים".
שאלת מה זה?
"אמא אמרה שלאבא כאבה הרגל ובגלל זה היא זזה כל הזמן. ולאבא כואב הגב. ואחיותיי הבוגרות, ששמעו, שאלו:'על מה אתה מדבר?'. אז רגע, אם לאבא כואב הגב, למה אסור לדבר על זה? ולמה לא הגנתם עליי? את יודעת מה מצער אותי? שאבא שלי לא רואה את ההצגה".
הוא ידע על הכעס שלך?
"ידע, אבל לא דיברנו. הייתה אילמות ביניע נו. אני חושב שהוא היה איש מדהים, רק אילם".
אתה קורבן התעללות מינית לפי הגדרתך?
לוי עומד ושר: "סוף סוף תפסה זאת! סוף סוף תפסה זאת!".
זה מתוך 'גבירתי הנאווה', אבל הוא מספר לי שחלם תמיד להיות לייזה מינלי. אלה השיטות של עמיקם להרחיק את הזוועה.
"אני חוויתי Sexal Abuse, אבל מתוך תמימות ומצוקה. אתם האשכנזים ישנתם בחדרים נפרדים, תסלחי לי. וגם היום, אם יאשימו הורים עשירים בהתעללות, יש להם שלושה עורכי דין. מה את רוצה, שאכנס עכשיו לפוליטיקה ואספר לך על כץ וליפשיץ שגרו לידינו, ובאו מגרמניה ואצלם לא היה צפוף?
ועכשיו זה לא קורה, עכשיו לא עושים ילדים ואין כסף? בצפון תל אביב, לא. בשדרות, בדימונה ובירוחם זה יכול לקרות. יש הרבה בתים ובתוכם הרבה סודות. ובבתים האלה מביאים ילדים לעולם בלי מחשבה על הילד, אלא מתוך פרו ורבו. זה לא רוע לב, זו מצוקת דיור.
ויש המון אנשים פצועים בינינו שלא נותנים דין וחשבון לעצמם, ומתחתנים, ומביאים ילדים, והילדים משלמים את מחיר הילדות הנוראית שהם עברו. הרבה אנשים מתו רגשית מעצירות ואותה הם הביאו במתנה לילדיהם. הייתי רוצה לתת להם לגיטימציה ולהגיד 'זה בסדר, אתם לא אשמים', אבל צריך להתעמת עם זה, כדי שהדור הבא לא יהיה שרוט. אני טוען שלילדות לא נשארים חייבים. היא נשארת שם ותובעת רגשית. היא דורשת פיוס. אם מישהו היה מתב קשר איתי על זה הייתי פחות בודד".
למרות כל החברים שאספת.
"חברות מנחמת. אבל בשיח עם אבא שלי, הנהדר, ולא במירכאות כפולות, נשארתי אילם. די. אין לי צורך לצעוק יותר. אם יש לי צורך זה לתקשר עם העולם, ואולי, אולי, מישהו יצעק את הכאב שלי דרך האמנות שלי. אני רוצה להגיד - סקסואל אביוז זה גם רגשי, זה לא רק חדירה, כי סקס זה דבר אישי.
אבל אם את לא סולחת, את נידונה לחיות עם הכאב. אני רוצה לבדוק הפעם את הסליחה, לא את האשמה. אף אחד לא התכוון ובכל זאת אני פגוע. רותי היא לא זונה של תיאטרון ואנחנו מחפשים. לא כתבנו מחזה על הומו מולד כמו שפסיכיאטרים מחליטים מפעם לפעם. כתבנו על הומו מתגעגע".
למי?
"לאבא שלו".
שפגע בו?
"כי היינו עניים. כי השירותים היו בחוץ. מה רצית, שיעשו עם רגל אחת על הפח, בחצר? אבא גמר לעשות משפחה, הוא היה בן 45, כוחו במותניו, שכב ליד אשתו היפה והמקסימה, רצה ליהנות מהחיים. מה כבר נשאר לו? הגעגוע הוא לאו דווקא למין עם גבר, אלא לקרבה, לחיבוק, לנחמה.
אם רצית כל כך בן זכר, עבאדעי, למה אף פעם לא חיבקת אותי, לא נישקת אותי, לא סיפרת לי סיפור לפני השינה. במקום זה התפללת. מכאן הבעייתיות שלי עם גברים. אם אתה אומר שאתה אוהב אותי, אבא, אז למה פגעת בי? הגעגוע הוא לא לחיבוק של אישה, כי כל החיים שלי נשים רק חיבקו אותי ונתנו לי מתנות. אמא, סבתא, אחיות.
אני שמעתי אותן מדברות על וסת, 'קיבלת?', 'קראת עיתון 'לאשה'?', היו קודים כאלה. תחבושת עם דם בפח אשפה הכרתי מגיל ארבע. לכן אני אוהב נשים כל כך ומרגיש קרוב אליהן. ההזדהות שלי היא עם נשים. החמלה היא כלפי נשים".
אתה אומר שההומואיות שלך היא געגוע לאבא?
"הביטוי של ההומוסקסואליות שלי הוא געגוע נוראי לאבא שלי. כן, אם להיות פסיכולוג בשקל, אז אבא נתן לי את אמא במתנה כי שכב איתה לידי והיא גם שלי. אבא לא אפשר לי לקחת אותה בפנטזיה ואחר כך להגיד לי 'לא, עמיקם, עכשיו תחפש ילדה אחרת ותמצא את הזהות הגברית שלך'".
הכתבה המלאה במוסף תרבות מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם