אתרים מומלצים

שורפת חזיות ומטגנת שניצלים: ראיון עם רובי פורת שובל

אתם יכולים לבוז לה, להעריץ את פועלה, לתעב אותה או לקנא בה אנושות. אבל אי אפשר להישאר אדישים לרובי פורת שובל. עם מחזה חדש בהבימה וקרבות ישנים מול כל העולם (שמאלה), קבלו את המופע של רובי. רק תשתדלו לשהות בסביבה רגועה ותומכת

30 שנה לקח לרובי פורת שובל לקנות את הכלב שהיא רצתה, אבל בסוף היא הצליחה. היורקשייר טרייר הגזעי שלה עלה אלף דולר והגיע בצירוף קלסר תעודות עבה ואילן יוחסין מפואר שלאף אחד מכם אין. עד שפורת שובל יצאה מהארון בכל הנוגע לחיבתה ליורקשר טריירים, היא עברה כמה שלבים מעצבים. בפעם הראשונה שנתקלה באחד, הייתה חיילת. היא התאהבה כמעט מיד בחרק הזעיר והשעיר עם הקוקו הטיפשי, הלשון הוורודה והמזג הזועף. רק שאז לא יכלה להרשות לעצמה לקנות כלב, ובטח לא במחיר משכורת מינימום.

עשור לאחר מכן, כשכבר יכלה לקנות אחד, הייתה בה כבר יותר מדי מודעות עצמית מכדי לעשות את זה. למה מודעות עצמית? ובכן, לא יודעת אם ראיתם פעם יורקשייר טרייר, אבל מדובר בכלב שנראה כמו מחזיק מפתחות של כלב, או לפחות כמו משהו שכדאי להיזהר כשמפעילים לידו את שואב האבק. זהו למעשה מעין פונפון בעל ארבע רגליים וקוקייה, שהצרפתיות נוהגות להניח בתוך תיק צד תואם, לרוב של לואי ויטון. שנאמר, הכי מהמם.

ואז הגיע השלב השלישי. "שנים התביישתי בזה", היא מודה, "כי זה פלצני ואיזה בושה ולראות אותן בפריז הולכות איתו בתוך התיק זה נורא. עד שהגעתי לגיל שאמרתי - פאק אוף, אני רוצה. אבל אני מעוניינת להגיד להגנתי שאם לא הייתי מקבלת אותו במתנה, לא הייתי הולכת על זה בחיים. מה גם שהיה לנו כבר בבית כלב מעורב גדול, חכם ומק? סים, שנפטר בשיבה טובה".

כל מי שגידל פעם חיית מחמד יודע שאדם בוחר את החיה שמייצגת אותו. ליורקשייר טרייר קשה להישאר אדיש: או שאתה מוקסם ממנו, או שאתה נוחר בבוז לנוכח הפרעוש המגוחך הזה. כך או כך, מדובר ביצור אקסצנטרי, שגם אם תרצו להתנער או להתעלם ממנו, לעולם לא תצליחו. לא מפתיע לגלות, אם כן, שפורת שובל העניקה לכלב את השם רוט. קיצור של רוטוויילר, מה זאת אומרת. "כדי שלא נצטרך לקחת אותו לפסיכולוג בעוד עשר שנים ולטפל בבעיות הדימוי העצמי שלו", היא מנמקת בעליזות.

ואם להיצמד לטענה שכלבים דומים לבעליהם ולהפך, הרי שגם פורת שובל התחילה ככה: יצור מפונפן ואקסצנטרי, שאף אחד לא ממש לקח ברצינות. היא הייתה מגישת תוכנית אירוח אלמונית, עם קארה אדום בצבע צ'ילי גרוס ועיני טורקיז משתאות, שהגיחה משום מקום כדי לגרוף אחוזי רייטינג מפלצתיים בערוץ 2 ולהריץ במקביל את הצגת היחיד שלה דאז, "נעמי".

אין מקום לעייפות

אפילו היום, 20 שנה אחר כך, מעורר שמה של פורת שובל, בכל מיני פורומים, קשת של תגובות שנעות בין שעשוע, לעג, הערכה, ביטול, חיבה, סקרנות, רוגז, מיאוס. מה שבטוח, לא אדישות. קצת כמו יורקשייר טרייר, היא נראית בתחילה כמו קוריוז משעשע, בהמשך כמו גימיק שמיצה את עצמו, אבל לאט לאט מתברר שמדובר ברוטוויילר לכל דבר. פורת שובל היא אישה שלא מהססת לפתוח חזיתות. בחברה הבדואית זעמו עליה לאחר שהתחברה אליהם, שאבה מידע והשתמשה בו ביצירת "נעמי", מחזה שעסק במילת נשים.

בסכסוך המתוקשר עם אבי נשר בעקבות הסרט "סוף העולם שמאלה" דנו כבר אינספור פעמים (ותכף נדון בו שוב בקצרה): פורת שובל טענה בין היתר כי זכויותיה בסרט הופרו וכי קרדיטים נלקחו ממנה. לא מזמן הפסידה בתביעה לתסריטאית שתבעה אותה על כך שלא שילמה לה את חלקה בכתיבת תקציר לגרסה המוסרטת של "נעמי". ואם לומר את האמת, קשה להאמין שהחברה החרדית תחבב אותה בעקבות המחזה החדש, "כתם לידה", שרץ כבר עכשיו בהצלחה בהבימה.

"אני לא יכולה לא להגיב למשהו", מנמקת פורת שובל את נטייתה להרגיז. "אני עומדת בתור לסופר ומישהו אומר 'שני' במקום 'שתי', אני מיד קופצת. מישהו לוקח את התפוח וכל הערימה נפלה והוא לא הרים, אני ישר אומרת. הדבר הזה, שהחיים עוברים לידך איכשהו, אחלה, אני מקנאה קצת באנשים כאלה, אני לא כזאת. אחרת אני אשתגע". ברור לך שהרבה אנשים סתם פוטרים אותך ב"טוב, טוב", ועושים מה שהם רוצים.

"נכון, אבל לפחות אני יודעת שלא שתקתי. שהסבתי את תשומת לבם. להגיב במכתב למשהו שראיתי, ליידע את האחראי שקורים פה דברים". את האזרח ר'.

"אני לא יודעת אחרת. ה' לא לעשות' הוא מבחינתי לצבור איזשהו מטען בפנים שהוא לא נכון. אז נכון שלמדתי לספור עד עשר. גם כשאני כותבת מכתב אני לא שולחת אותו מיד. למדתי להשאיר אותו על המחשב, להשהות לפחות את הדברים. אבל מבחינתי להיות מעורב זה להיות בן אדם, שיהיה אכפת לך".

לשלוש עובדות קשה להתכחש: פורת שובל היא אישה חרוצה כמו שפחה, עם מנוע אמביציה מטורף וקהל צופים הולך וגדל. "נעמי" הייתה שלאגר, "כתם לידה" מוצגת כבר עכשיו באולמות גדולים, ואם זה לא מספיק, ביום שעלתה האחרונה הגישה פורת שובל להבימה מחזה חדש, ויש לה עוד אחד בקנה. הוסיפו לכך את העובדה שהיא הצטרפה באחרונה ל"עספור", הסדרה היומית החדשה של הוט ואף משתתפת כבר עונה שנייה ברציפות בסדרה "עד החתונה" לרשת, ותקבלו אישה עסוקה.

אמא עושה בושות

"כתם לידה", שביים בכישרון משה קפטן, עוסק בחתונה העומדת להתרחש בין בת הרב לתלמיד ישיבה שהכירו בשידוך. הסיבוך מתרחש כשאשת הרב (פורת שובל) מגלה באמצעות חברתה הרופאה (טטיאנה קנליס אולייר) כי שני הצעירים נושאים את אותה מחלה גנטית, אשר תביא לכך שייוולדו להם עוברים בעלי מומים קשים. הגילוי מוביל לסדרה של גילויים נוספים מעברה של אשת הרב ולעימות עם הרב עצמו (אלכס אנסקי).

"בכל היצירות שלי אישה עומדת לבד מול מערכת", מבארת פורת שובל. "זה יכול להיות צו הרב, החברה, המסורת. והיא נאלצת לקבל החלטה גורלית. המאבק נעשה כי היא החליטה לקחת את חייה בידיה. ויש לזה מחיר מאוד גבוה. הנשים שלי תמיד משלמות מחיר מאוד יקר".

למה?
"כי מי שיוצאת מן העדר מועלית על המוקד. החברה יכולה להתמודד רק עם עדרים. כל מי שחורגת בדרך כלשהי, החברה לא מסוגלת להכיל אותה. היא מיד נהיית פסיכית".

את תמיד מוכנה לשלם את המחיר?
"בוודאי, אחרת לא הייתי בוחרת מראש לצאת לדרך".

גם במקרה הבוררות מול אבי נשר?
"בוודאי. זה תהליך שגובה ממני מחיר גבוה מאוד, מכל הבחינות, ולקחתי אותו בחשבון. אבל בואי נעצור כאן הפעם, כי ההליך עכשיו מתברר, ובשלב זה הוא חסוי".

היה שלב שחשבת לוותר?
"לרגע לא. אני חושבת שאמת צריכה להי? עשות ולהיראות. אין מקום בכלל לעייפות בבחירות שלי. זה לא קיים. מבחינתי חשובה עצם הבחירה ועשיית הדרך. ואני גאה שעשיתי את זה. כי אנשים נותנים לדברים להתמוסס בחיים שלהם, ולא עושים. גם במקצוע, אני לא יכולה לסבול את הקיטורים של שחקנים: לא נותנים לי, לא מזמינים אותי. אז קומי ותעשי. זה לא שזה קל, אבל זה מה שצריך".

אין מצבים שאת מרגישה מרוקנת, שנמאס לך להגיב?
"לא. זה גם מה שהביא אותי למקום שבו אני נמצאת. הרי מתוך יצירה אחת שעלתה, כתבתי עוד עשר שלא עלו. כי זה נגרס או זה לא היה טוב. וכתבתי גם סדרת טלוויזיה שלא נראה לי שהיא תעלה. היו לי כישלונות בדרך. מתוך עשר יצירות, אחת נקלטה. על כל השאר, שעליהן עבדתי והתרוצצתי והת? אמצתי לא פחות, אף אחד לא שמע".

איזו אישה בלגן היא רובי פורת שובל, שאלוהים יעזור. מצחיקה אבל חרדתית. אובססיבית אבל חמה. מניפולטיבית אבל אמיצה. רוב הזמן את מתניידת בין לחבב אותה באמת, לבין לתהות באיזה סרט היא חיה. מדובר, בסופו של יום, במעין דיווה היפר מודרנית: יפה ושמורה להדהים, אבל מעשנת ולא מתעמלת. קונטרול פריק אמביציוזית, אבל גם מאמא דאגנית שעושה פאנלים וקציצות ותוך כדי גם פותרת תשבצי היגיון למתקדמים. בקיצור, שקשוקה. "איך הבת שלי אומרת: 'יאללה, אמא, את עם המחזות הפמיניסטיים שלך, את יותר מטגנת שניצלים משורפת חזיות'".

איך את מסבירה את כל הסתירות האלה?
"זה לא שבניתי את חיי לפי אג'נדות. את מנהלת אותם לפי מה שאת מרגישה שהאינסטינקט מורה לך, ואחר כך את מנתחת את הבחירות שלך בדיעבד. כשאני באתי לכיתת משחק עם הבטן, מורה אחת אמרה לי 'את השתגעת לגמרי? את גומרת לעצמך את הקריירה!'. הרי מי עושה דבר כזה בכיתת משחק? שמים טייטס ומתחילים להתאמץ שהבמאים ישימו לב אלייך. אבל אני הייתי מביאה את התינוקת לכיתה, וכשהייתי צריכה להגיש סצנה המורה הייתה מחזיקה אותה והייתה אומרת בלחץ 'רובי, את צריכה להניק'. ובכל זאת גמרתי ראשונה את התואר. וגם הייתי הראשונה שעבדה".

את אמא שעושה בושות?
"אני מאמינה בלהיות שם עכשיו, כשהם צריכים אותנו, לא בגיל הזהב כשמתפנה לך הלו"ז. את יודעת מה אמרתי לילד שלי בבר מצווה? 'עוף גוזל, חתוך את השמים, ואל תדאג מהנשר ההוא, כפרה, אמא שלך כבר שמה אותו בתנור עם תפוחי אדמה'".

הנה הלכה עוד קלאסיקה ישראלית.
"כשהבן שלי היה בטקס השבעה בכותל כחייל, אמרו לנו 'לא תראו מהמרחק הזה כלום'. אמרתי להם 'אני לא אראה?'. הנה, אני אראה לך את התמונה (חושפת צילום באקסטרים קלוז-אפ). הוא עומד בדום מתוח עם המדים ואני מדלגת על הרחבה עם המצלמה וצועקת: נדבי, נדבי כפרה! והוא מסתכל עליי ומסנן 'אמא, די כבר, זה צבא!'".

מסכן.
"אני מההורים האלה שבמסיבת גן אף אחד לא יסתיר להם, כי אני אעלה על השולחן עם המצלמת וידאו, וגם אעוף ממנו ואשבור את הרגל. אני מתעדת כפייתית. גם בשמחות וגם בעצב, אגב. כשאמא שלי ז"ל חלתה באלצהיימר, תיעדתי אותה כל הזמן. בתמונות, בכתב. היא נפטרה כשהייתה בת 59. אני לא מאלה שמסבים את העיניים מהזוועה. אני חייבת להתבונן בה. ואם לא תיעדת, התמוסס הרגע, וככה את מצליחה להחזיק בו עוד קצת. זו הייתה דרך לאחוז באמא שלי אז, כי פחדתי שעוד מעט זה לא יהיה. הרי אנשים מסוגה לא אמורים למות. היא הייתה תנור חימום אנושי כזה גדול. אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם הרופא, כשהרגשתי שהוא הולך לאבחן וישבתי כמו ילדה קטנה, הוא שואל אותה שאלות ואני קופצת".

האמהות שלכן דומה?
"בדברים מסוימים כן. יש דברים ששום דבר לא מוחק, נגיד, כשאני מוצאת את עצמי אומרת לבתי משפטים כמו 'אישה צריכה לדעת ש...'".

מה היא צריכה לדעת?
"ראשית, להיראות אסתטית. ולכן אמא שלי הייתה מתעוררת בארבע בבוקר ואף עין לא שזפה אותה לפני שהיא הייתה מאופרת ומדוגמת. שנית, היא טענה שלפי איך שגבר אוכל את יודעת איך הוא יהיה איתך. לא דיברו בפירוש על מין, אבל ידעו למה הכוונה. אבל (עוברת למבטא צרפתי מתגלגל) אם את רואה שהוא אוכל מהר ומתנפל על האוכל, ככה הוא יהיה איתך. אם את רואה שהוא דואג שאת תאכלי קודם, את מבינה מה זה אומר, ווי? והכי חשוב, כשהוא בא הביתה, קודם כול תיתני לו לאכול, שיהיה רגוע".

מה קורה כשהילדים לא רוצים שתהיי שם? כשהם דוחפים אותך מהם?
"אז בסדר. הם יעשו את מה שהם צריכים לעשות, עם החרדה והדאגות. זה מעסיק אותי - האם אני מפנקת מדי, מגוננת מדי. אני אומרת שהעולם מתחלק בין אלה שלא היה להם, והם פיתחו כלים לשרוד את החיים, ואלה שהיה להם והם מנוונים. אז השאלה היא מה אתה מחסיר מהילד בנתינה הזאת. והאם ועד כמה צריך לדעת להחסיר מהילד כדי לתרום להתפתחות שלו. לדרוש ממנו לעבוד בקיץ, למשל, וגם כשאתה יכול להרשות לעצמך לקנות לו. כי אחרת הראש לא מספיק יצירתי כדי להשיג ולשרוד. אני, מגיל צעיר, הייתי צריכה לעבוד. עבדתי בכל עבודה אפשרית: מוכרת בחנות, במספרה, מיינתי בקבוקים בפיניציה".

כסף עדיין מעסיק אותך?
"אני לא עובדת רק מתוך מלחמת הקיום, אלא באמת מתוך רעב. גם אם הייתי זוכה בלוטו, ברור שלא הייתי מפסיקה לעבוד".

היא ישנה מעט מאוד בלילה, ארבע שעות מקסימום, ולפיכך גם כותבת בלילות. היא כותבת מהר ויחסית בקלות, ולכל מחזה מש? כתבת עשרות דראפטים. ביקורת לא מרפה את ידיה. גם לא העובדה שהיא למדה להשתמש במחשב רק לפני שנים ספורות. "עד אז בעלי היה מקליד לי, וזה היה נורא. הוא פשוט היה יושב במשך שעות וסובל".

אני מבינה שאת טכנופובית.
"אני רואה כפתורים ומתחילה להשתגע. תחשבי שאת רוב המחזות שלי כתבתי ביד. בסוף הלכתי לקורס מחשבים, כי בעלי לא הסכים יותר להקליד לי וגם הילדים נשברו. גם הג'י-פי-אסים שלי התפטרו כולם. אין לי תפיסה של ימין ושמאל, בגלל דיסלקציה. אז הג'-פי-אס פשוט מגדיר מסלול מחדש מיליון פעם. האחים שלי אוהבים לדבב אותם, את המכשירים: 'יאללה, תלכי קיבינימט, לא אומר לך איך להגיע'".