פייפר קאט: מסע צלב
הרומן "ישוע המלך" של מחבר "אני קלאודיוס" רוברט גרייבס, מאוד מאכזב מכיוון שהסופר הוותיק טובע בשלל פרטים היסטוריים, תיאוריות ומחקרים, ומזניח את הצד החווייתי והחושי של הסיפור
רבים הם הסופרים הגדולים שמוחותיהם ניצתו בהשראה אפית ליצירה בעקבות סיפור חייו של ישוע מנצרת, כל אחד ואחד כיד הדמיון הטובה עליו: ניקוס קאזאנצאקיס, מי שכתב את "זורבה היווני", ב"הפיתוי האחרון של ישו" שעובד לקולנוע על יד מרטין סקורסזה, כשלתפקיד פונטיוס פילאטוס לוהק דיוויד בואי. לא יודע מה איתכם, אבל אני לא יכולתי להשתחרר מזה לאורך כל הסרט וציפיתי בכליון עיניים שפילאטוס בטוגה עם העין הכחולה והעין הירוקה יפצח בשירת זיגי סטארדאסט; ז'וזה סאראמאגו הפורטוגלי, בספר "הבשורה על פי ישו", שיש בו יסוד סאטירי; וכמובן שלום אש האפיקון היידי הגדול בספרו "האיש מנצרת", האוהד מאוד את דמותו של ישו.
אך למעלת רומן קריא וגדול על חיי ישו העפיל דווקא סופר עברי, מורה, בשם אהרן אברהם קבק (1944-1881) שהחל את דרכו, כהגדרת העורך הגדול אשר ברש, בסיפורי אהבה ובסיפורי משפחה, אפיים, רומנטיים מאוד מתקתקים וזורמים, והעפיל באמצעות סוגת הרומן ההיסטורי לשיאים ספרותיים לא מבוטלים כמו כתיבת מאות עמודים על "מולכו", שלמה מולכו (1532-1500), הקבליסט הפורטוגלי שעסק בגאולת ישראל; וכמובן "במשעול הצר", על סיפור חייו של ישו הנוצרי, שהיה אפילו תקופה מסוימת ספר חובה ואחר כך ספר בחירה במערכות החינוך כאן בארץ.
וזה מדהים למדי, כי ישו יוצא טוב מאוד מהרומן הזה, ומדהים שמדינת ישראל המתהווה ואחר כך הצעירה, בחרה לאמץ רומן שכזה שנכתב בידי יהודי-ציוני. אחר כך, ברבות השנים, נשכח הרומן הזה ונשכח הסופר הזה כמו הרבה סופרים גדולים אחרים.
פעם ישבתי בביתו של משה שמיר - גדול הסופרים בדור הפלמ"ח בעיניי (הוא ולא ס. יזהר) ואחד מן האפיקונים הגדולים שידעה ספרותנו לדורותיה בזכות שני הרומנים ההיסטוריים האלמותיים שלו "מלך בשר ודם" (על ינאי לבית חשמונאי) ו"כבשת הרש" (על דוד המלך) הקאמרי יותר - לצורכי ריאיון. והוא אמר לי שממש על הכיסא שעליו אני יושב ברגע זה, ישב בעבר הסופר רוברט גרייבס הנודע (1985-1895) משורר, סופר ואף חוקר מיתוסים ודתות,
לכן באתי בתקוות גדולות אל הספר הזה של גרייבס והתאכזבתי מרות. גרייבס שהיה סקולר הומניסטי גדול וכתב גם את הספר "גיזת הזהב", מעין סיכום מעשה אמנות על המיתוס היווני בדומה לאדית המילטון ב"מיתולוגיה", רק הרבה יותר מעניין, מאוד מכזיב בסיפורו על ישו.
נראה שכל זמן שעסק בתככים ההיסטוריים של קיסרי רומא, הרי ששיקע את עצמו בענייני פוליטיקה בשר ודם גרידא, אתם יודעים, קנאות, שנאות, אהבות, רציחות, הרעלות - מעשיו של בן האדם הכוחני היכולים לפרנס הן רומן היסטורי עב כרס והן רומן רגיל, כי הספרות בסופו של דבר יכולה להיות מוגדרת כרכילות עם ממד של עומק.
אבל כאשר הוא פנה לעסוק בדמות קדושה מאוד כמו ישו, הרי שהרצון המדעי להפריך אמיתות דתיות מקובעות כמסמרות כמו שהיהודים הם אלו שרצחו את ישו בעקיפין, או שישו הוא בן האלוהים, או מי זה בדיוק אלוהי ישראל מבחינה היסטורית - כאילו יש אדם שבאמת יכול לענות תשובה מקיפה על השאלה הזו - כל המידע הזה משתלט באופן טוטאלי על הספרות שלו בשל דמותו הקדושה הגיגנטית של ישוע.
נותר המרצה שבא מבית נוצרי ממוצא גרמני-אנגלי, והתגלגל להיות מרצה באוניברסיטת קהיר ואחר כך (הרבה יותר מאוחר) פרופסור באוקספורד, והסופר רוברט גרייבס נשאר בספר "אני קלאודיוס". חבל. אולי, במין הפוך על הפוך כזה, על ישו צריך לכתוב ספרות (פרוזה שירה) רק באופן טרנסצנטדי, חווייתי, חושי, ולא שכלי, ודווקא אז זה יוצא הרבה יותר אמין. צריך שדמותו תבוא בחלומותיך. כמו אצל קבק למשל, או כמו במחזור שיריו המוכר של פנחס שדה. ואולי יתרונו של קבק הוא בעובדה שהוא משים את ישו ישר בלב הסיפור, פותח איתו את הספר; ואילו אצל גרייבס עד שישו נכנס לתמונת העלילה חולפים על פנינו עשרות דפים על המלך הורדוס.
והערה להוצאה: מאוד ייתכן, אני כמעט משוכנע שזה כך, ששם השם, השם המפורש, מופיע במקור האנגלי. עם זאת, בספר עברי באותיות עבריות, ספר קריאה לכל דבר, הייתי נמנע מלכתוב את השם המפורש. זה אינו מוסיף דבר וחצי דבר לאותנטיות של סיפור חייו של ישו וזה בהחלט פוגע ברגשות אנשים מאמינים, כמוני למשל. ועוד דבר. אני לא אוהב להתקטנן מבחינה לשונית, אבל אין דבר כזה "עשר הדיברות" אלא "עשרת הדיברות", כיוון שהיחיד הוא "דיבר" בזכר ולא "דיברה".
אנשים טובים ועמוקים, אוהבי היסטוריה וספרות והשילוב ביניהן, לכו לחנות יד שנייה וקנו את ספרו הנשכח של א.א. קבק "במשעול הצר", הוא רומן הרבה יותר טוב בעיניי מהרומן של רוברט גרייבס על ישו.
הברקה או החמצה? החמצה
ישוע המלך, רוברט גרייבס, הוצאת גֹמא, 412 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם