פצצות סוכר: על "Sweet 7" של השוגבייבז
אחרי שהחליפו את כל חברות ההרכב המקורי, בנות השוגבייבז מכות עם האלבום "Sweet 7". התוצאה מהוקצעת ומתפוצצת ממתיקות, אבל גם מעוררת געגוע לחוסר הליטוש שהיה פעם
''Sweet 7'', שוגבייבז, הליקון
ועדיין, השוגבייבז הצליחו לבלוט בייחודיות שלהן בנוף הרווי (אז) של להקות בנות. למרות האריזה הפופית והחלולה, הבייבז היו בהתחלה לא מלוטשות עד הסוף. הן זייפו קלות (כמו בסינגל הראשון והמוצלח "Overload"), לא היו בדיוק בייבז קלאסיות (שלא לומר די כעורות, כמו חברת הלהקה מוטיה בוואנה בעלת הלוק האסקימוסי) והשירים שלהן, בחלקם, היו יחסית שונים מנוף להקות הבנות הרגיל.
זרוק לי קובית סוכר, לאלבום יש טעם מר. "Sweet 7" יח''צ
בתחום הזה, קיבלנו מהן להיטים לא רעים בכלל. חלקם הצליחו לגוון מעט את עולם הפופ (נגיד,
"Freak Like Me" או "Round Round") וחלקם היו מרגשים מעט יותר מהבלדות הרגילות (נגיד,
"Stronger" שגרם לנו לרגע קט לדמוע).
עם השנים, השוגבייבז הלכו וסונטזו. הדוגמא המובהקת ביותר אולי לעובדה שחל פה תהליך שיוף הוא שהן החליפו חברות הרכב בקצב, עד שבהרכב הנוכחי לא נשארה אף חברה מההרכב המקורי. הן גם עידנו את הקוצניות וחוסר המקצועיות הקלה שאפיינה אותן בהתחלה והחליקו את הקצוות כדי ליישר שורה עם שאר ההרכבים בשטח.
הגלגול הנוכחי של הלהקה, בו היא מציגה את ההרכב הרביעי שלה, הוא כבר מיצג של פופ נקי, בלי שום לכלוך או זיופים שהיו פעם. חברות ההרכב יפות, הגזרות חטובות, השירים מטופלים ומפיקים מהשורה הראשונה דואגים שכל שיר יהיה פה להיט רחבות.
ילדים, חפשו את חברות ההרכב המקורי. השוגבייבז חדשניות
יח''צ
בשלישייה הזו, שעומדת בפרונט האלבום הנוכחי והשביעי, אנחנו מקבלים את חברת הלהקה הוותיקה (יחסית) היידי ריינג' מגובה באמל ברבה ובחברת הלהקה הטרייה ג'ייד אוון. השלוש, שללא ספק נראות מיליון לירות, מנסות בכל כוחן לשדר באלבום עסקים כרגיל עם התמהיל הקבוע של השירים.
כאן מבינים שהשוגבייבז היא קודם כל מוצר של ההפקה. וככזה, מדובר במוצר מתוקתק היטב. כל מה שצריך מכוסה באלבום: להיטי מסיבות ("About a Girl" הרקיד עם המפיק רד וון), בלדות סוחפות בהן הבנות צועקות את לבן החוצה ("Little Miss Perfect") וכמה שירי העצמה בתיבול קופצני ("Wear My Kiss" המוצלח).
למעשה, הייתה הרגשה שמישהו ישב עם טבלה וסימן את כל מה שצריך להכניס לאלבום על מנת שיהיה למקום ראשון במצעדי המכירות (והוא כזה). אז התוצאה אולי רווחית ומקצועית, אבל באותה נשימה ניתן לומר ש-"Sweet
7" הוא האלבום הכי חסר נשמה של ההרכב עד היום. מדובר בפצצת סוכר מרוכזת, בה נדחסים כל המרכיבים שעושים פופ טהור. שזה טוב, אבל לא ממש מיוחד.
כמוצר פופ מהונדס לעילא, האלבום מספק את הסחורה. הוא נפתח בחוזקה עם אווירת מסיבה, הופך את הראש עד האמצע, עובר לטון רגוע יותר עם מקבץ בלדות מרגשות ומסתיים באופטימיות בשיר "Miss Everything", שיתוף פעולה קייצי עם שון קינגסטון.
אחוז ניכר מהשירים כאן מוצלחים על גבול הלהיט הפוטנציאלי. ועדיין, אף אחד מהם לא פורץ דרך, מיוחד או נוגע ללב כמו שעשו שירים של הלהקה בעבר. מדובר בתופינים מלוטשים, שעושים נעים באוזן, אבל נשכחים מהר לאחר ההאזנה. אז כן יש פה תמורה נאה להשקעה, ודי מתוק עם השוגבייבז לאורך כל האלבום. ועדיין, הגלגול הנוכחי של הבנות מעורר בעיקר געגועים לחמיצות בקצוות שאפיינה אותן בעבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם