הסמוראי האחרון: אקירה קורוסאווה חוגג 100
הוא נולד מן התרבות היפנית, אך שייך זה מכבר לעולם הקולנוע כולו. לרגל ציון מאה שנה להיוולדו, אנחנו מצדיעים לאמן האגדי אקירה קורוסאווה, שנחשב לאחד הבמאים המשפיעים ביותר בעולם
סטראמיג'יולי המליצה לפסטיבל הסרטים בוונציה להקרין את סרטו של אקירה קורוסאווה, "ראשומון". למרבה הפלא, מי שהביעו התנגדות לכך היו אולפני Daiei, שהפיקו את הסרט, אך לא האמינו בו וביכולתו להצליח (למעשה, הם התקשו להבין אותו). הם התבדו במהרה - "ראשומון" זכה בפסטיבל בפסלון אריה הזהב לסרט הטוב ביותר, ומשם המשיך לארה"ב וזכה בפרס מיוחד לסרט זר באוסקר (בימים שקדמו לפרס הרשמי לסרט זר).
כמו אותם ישראלים המצליחים (או מצליחים לכאורה) בחו"ל אך זוכים לבוז במולדתם, גם קורוסאווה לא רווה נחת מבית. הבמאי היפני, שנחשב היום לאחד מענקי הקולנוע ולאיש שסלל את דרכו של הקולנוע היפני אל המערב, לא היה נביא בעירו. "ראשומון" זכה לביקורות סבירות ומטה בארצו, והצלחתו בוונציה זיכתה אותו בביקורות קשות אף יותר; קורוסאווה הואשם בהיותו "מערבי מדי", ואת סיבת הצלחתו של הסרט תלו המבקרים בהיותו מערבי ברעיונותיו, בתפיסתו האמנותית ובמשיכתו של המערב לאקזוטיקה מזרחית.
למען האמת, הם לא טעו לחלוטין. שפתו הקולנועית ודרכי חשיבתו של קורוסאווה אכן היו "מערביים" במידה רבה ושונים בתכלית מהתפיסות היפניות המקובלות. היפנים העדיפו להתהדר בקולנוע המינימליסטי והמהורהר של אוזו. אבל "ראשומון" - ובהמשך, גם סרטיו האחרים - זכה לתהילתו בזכות. לא הייתה זו סקרנות מערבית לקסמי האוריינט, אלא עין זרה שזיהתה בו את המעלות שאולי לא הרשימו את הביקורת היפנית, אך קלעו לדעת הקהל העולמית.
היום, כשהקולנוע היפני (והאסיאתי בכלל) תקע כבר את דגלו במרכז מפת הקולנוע (היינו הוליווד), מנפק שוברי קופות גלובליים, מייצא במאים ושחקנים ומתגלגל ברימייקים אמריקאיים, אפשר לחזור בהצדעה אל האיש שסלל את דרכו לשם, ביום ציון מאה שנים להיוולדו.
שבעת הסמוראים
פוסטר הסרט
קורוסאווה נולד למשפחה מהמעמד הבינוני בטוקיו, הצעיר משמונה ילדים, נצר לשושלת סמוראים. הוא זכה לחינוך מערבי, ונמשך לציור. ב-1936 החל ללמוד קולנוע, ולאחר שהתמחה תחת קז'ירו יאמאמוטו ביים ב-1943 את סרטו הראשון, "אגדת אלוף הג'ודו". בזמן מלחמת העולם השניה נאלץ לביים מספר סרטי תעמולה יפנים, אך עם תום המלחמה החל להתבטא ביתר חופשיות, גם כנגד יפן המלקקת את פצעיה, בסרטים כמו "כלב חוצות" ו"המלאך השתוי" (בהם גם חבר למי שהיה בהמשך לשותפו הקבוע מעברה השני של המצלמה, השחקן טושירו מיפונה). ב-1950 הגיעה הפריצה עם "ראשומון".
ראן פוסטר הסרט
ב-1954 הימם קורוסאווה את המערב בשנית, עם "שבעת הסמוראים". הסרט, המספר על שבעה סמוראים הנחלצים לעזרתו של כפר המותקף על ידי שודדים, נחשב לאחד הסרטים החשובים והמשפיעים בכל הזמנים. סגנונו הסוחף, האופן שבו הציג סצנות קרב (בהילוך איטי,
בין היתר) ודמויות האנטי-גיבור שבו היוו השראה לסרטים רבים במהלך השנים, והוא אבי כל סרטי "צוות לעניין" למיניהם, מצאצאו הישיר "שבעת המופלאים" ועד "אושן 11".
קורוסאווה הפך לדמות רבת השפעה בעולם הקולנוע. "ראשומון" היה ל"העוול" עם פול ניומן, "המבצר הנסתר" הצית את ג'ורג' לוקאס לביים את "מלחמת הכוכבים", "יוג'ימבו" זכה להפוך תחת ידיו של סרג'יו ליאונה ל"בעבור חופן דולרים". ברנרדו ברטולוצ'י טען שסרטיו של קורוסאווה דחפו אותו לקולנוע, ספילברג כינה אותו "השייקספיר הפיקטוריאלי של ימינו", וברגמן כינה את "מעיין הבתולים" שלו "חיקוי עלוב של קורוסאווה".
אקירה קורוסאווה
צילום: גטי אימג'ס
אך גם קורוסאווה - יוצר במלוא מובן המילה - עמד על כתפי ענקים. לצד תסריטים מקוריים, הוא עיבד חומרים משל שייקספיר ("כס הדמים" על פי "מקבת", "ראן" על פי "המלך ליר", "הרעים ישנים היטב" בעקבות "המלט"), דוסטוייבסקי ("האידיוט"), טולסטוי ("איקירו" המהדהד את "מותו של איוון איליץ'"), מקסים גורקי ("בשפל"), ז'ורז' סימנון (ש"כלב חוצות" נעשה בהשראת ספריו) ודאשיל האמט ("יוג'ימבו" המבוסס על "קציר אדום"). לצד אלה, ניכרות בקולנוע שלו השפעותיהם של במאים אמריקאיים, ובמיוחד של ג'ון פורד, שקורוסאווה היה מעריצו הגדול. מסופר שכאשר השניים נפגשו, אמר פורד לקורוסאווה: "אתה ממש אוהב גשם", וזה ענה: "אתה ממש מקדיש תשומת לב לסרטים שלי".
ראשומון פוסטר הסרט
ב-1965 באה לסיומה תקופה בקריירה של קורוסאווה, עם "אדום הזקן". זה היה סרטו האחרון שנעשה בשחור לבן, סרטו האחרון במסגרת האולפנים היפניים וסרטו האחרון עם טושירו מיפונה. קורוסאווה עבר להוליווד, ושם ביים את "טורה! טורה! טורה!", אך הוחלף על ידי האולפנים במהלך הצילומים. הוא החל להיתקל בקשיים פיננסיים, ואף ניסה להתאבד בעקבות כשלון סרטו הצבעוני הראשון, "דודסקאדן" ב-1970.
"שומר היערות" הפיוטי, אותו צילם בסיביר ב-1975, זיכה אותו באוסקר לסרט הזר, ושילח אותו דווקא ליצירתם של סרטי סמוראים מסחררים כמו "קגמושה" (1980) ו"ראן" (1985), אפוסים היסטוריים עזי מבע שתחת גלימותיהם יצאו מפגני החרבות המרהיבים של אנג לי וז'אנג יימו. אולם בשלב זה גם הקהל היפני החל להפנות לקורוסאווה את גבו.
שנות התשעים מצאו את קורוסאווה המזדקן במצב רוח שלו ומפויס, ביצירות קטנות ואישיות כמו "חלומות" ו"רפסודיה באוגוסט". לאחר מותו משבץ ב-1998 הופק גם תסריט מעזבונו, "אחרי הגשם", בבימויו של עוזר הבמאי שלו קויז'ומו טקאשי ובכיכובו של שירו מיפונה, בנו של טושירו.
השנה, במסגרת החגיגות לזכרו, צפוי לצאת לאקרנים סרטו הלא גמור "Gendai no Noh", סרט תיעודי אודות תיאטרון הנו היפני אותו צילם בהפסקת הצילומים של "ראן". דווקא סרט בו חוקר קורסאווה את מקורות ההשראה היפניים ליצירתו יציין את מאה השנים להולדתו של הבמאי שהוקע ביפן כמי שאינו מייצג את תרבות ארצו ומתחנף למערב. תהיה זו מחווה הולמת לאמן אגדי זה, שנולד מן התרבות והקולנוע היפניים, אך גדל ופרח מהם, ושייך זה מכבר לעולם הקולנוע כולו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם