מחנה יהודה: על "אהבה על תנאי" של יהודה פוליקר
לקח לו תשע שנים, אבל לבסוף יהודה פוליקר חוזר עם אלבום חדש בשם "אהבה על תנאי". נכון, לא כל השירים כאן הם להיטים, אבל בסוף ההאזנה מתחזקת ההכרה שמדובר באחד האמנים המשמעותיים בשטח
''אהבה על תנאי'', הליקון
יהודה פוליקר - "אל תלכי עכשיו"
אבל אולי דווקא משום כך, אחרי תשע שנים של ציפייה דרוכה לחומרים חדשים, אין מתאים ממני לשפוט את "אהבה על תנאי", האלבום החדש שלו (הליקון). דווקא משום שהאהבה שלי לפוליקר ממש אינה על תנאי.
אז האם האלבום החדש עומד בציפיות הגדולות שתליתי בו? במילה אחת – בהחלט. בקצת יותר ממילה אחת: מדובר באלבום מצוין, אבל לא מושלם. לבטח לא אחיד. יש שם יצירות מופת שלא נופלות ברמתן מכל אחד מהלהיטים של פוליקר שכבר הפכו לנכסי צאן ברזל, אבל גם כמה שירים קטנים יותר, או כאלה שלא בהכרח קל לעכל. יש גם אולי שיר אחד או שניים שהייתי מעדיף שיישארו בחוץ.
אבל זה בדיוק סוג הקסם של "אהבה על תנאי". אומרים על פוליקר שהוא גונז חומרים סידרתי, שהוא נוהג להתחבט, להפוך ולחפור בחומרים שלו עד שהוא לא שלם איתם לחלוטין ושזו הסיבה שנדרשו לו תשע שנים לשחרר אלבום חדש.
אבל השלמות של פוליקר לא מכוונת, לפחות כפי שאני תופס אותה, לשירים מהוקצעים או פומפוזיים. "אהבה על תנאי" מצלם את החיים בדיוק מעורר השתאות, על רגעי השפל והשיא שלהם אבל גם על כל מה שביניהם, ובהקשר הזה הוא מספק את הסחורה. ועוד איך.
"אהבה על תנאי" מסמל במידה מסוימת את תהליך הפרידה של פוליקר משותפו המסורתי לדרך, יעקב גלעד, אחד הכותבים המחוננים בארץ, שנטל חלק רק בכתיבת אחד מהטקסטים באלבום ("שלושה ימים") ובהפקה המוסיקלית של חלק מהשירים.
להוציא סיוע נקודתי של יהונתן גפן ("מעבר לגדר") וצרויה להב הנפלאה ("יום עצמאות"), האלבום הזה נכתב והולחן כולו על ידי פוליקר עצמו – ונדמה שזה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לו. מדובר באחד האלבומים הכי אישיים וחשופים של פוליקר. הטקסטים נוגעים וישירים גם מבלי להתיפייף, הלחנים עוצמתיים אבל לא מתאמצים, התפר בין פרטי לחברתי כמעט בלתי מורגש.
אחד האלבומים הכי אישיים וחשופים. יהודה פוליקר
דן פרץ
כואב, אבל פחות
שיר הנושא שפותח את האלבום הוא סוג של הצהרת כוונות לגבי העתיד לבוא: "שוב אני נופל אל המקום הכי נמוך שבחיי, אני מוכן אולי, המריבות, הצעקות והפחדים, אני לא שומר בפנים, יש בי כוח אני יודע, אני לא נשבר ולא טובע, משהו חזק בפנים לוחש לי די, לא עוד אהבה על תנאי" – כותב פוליקר באחד מהטקסטים המדויקים והמפוקחים ביותר שלו.
או במילים אחרות: זה עדיין כואב, אבל כבר הרבה הרבה פחות. מנקודת המבט הבוגרת והבשלה הזו הוא ממהר לחזור אחורה בזמן ל"יום עצמאות" המופתי: "בקפה בתחנת הדלק אני מזמין וממתין, כשזיקוק יחידי על עוגת הבדידות, מרצד כל הלילה כמו ספק וסכין, ונפרסת גם לי חתיכת עצמאות".
דווקא השיר היומרני ביותר באלבום, "מעבר לגדר", שאת מילותיו כתב כאמור יהונתן גפן, מרגיש כמו נטע זר. המסר הפוליטי החד נראה לפרקים גס מאוד בהשוואה לטקסטים האחרים, האישיים והמעודנים באלבום, וגם הלחן המתאמץ שפוליקר התאים לו לא עושה עימו חסד.
המון רגעים קסומים. פוליקר בהופעה צילום: אריק סולטן
וכמשקל נגד, "אל תלכי עכשיו" שכתב פוליקר לאמו ו"שלושה ימים" הממכר שמשובצים אחריהם נבחרו לא בכדי להיות הסינגלים הראשונים מהאלבום. אף אחד משניהם לא נופל ברמתו או בעוצמתו מ"דברים שרציתי לומר" או מ"חופשי זה לגמרי לבד".
יש באלבום הזה עוד המון רגעים קסומים שמנוסחים לעילא ולעילא: אופטימיות כובשת ב"רגע מאושר", כנות אמיצה ב"אחי שלי" ("אומרים יש אהבה אחת, שאין לה צבע, מין או דת, היא חופש הבחירה, היא דרך בלי ברירה, ואין בה פחד או בושה, אם זה גבר או אישה"), סגירת מעגלים ב"עפיפונים" וביקורת חברתית ופוליטית
נוקבת ב"דרבי עם חופשי" וב"סוף הסרט" – המוצלחים פחות, לדעתי.
עיתונאים מתוסכלים וכל מיני פעילים מיליטנטיים מטעם עצמם נוהגים לנטור ליהודה פוליקר על שאינו מוכן לשחק על פי החוקים שהם עצמם קבעו. הם נוהגים אפילו להאשים אותו בצביעות, ניכור ואדישות רק משום שהוא אינו מוכן לשפוך את קרביו בגיליונות כרומו חגיגיים ובראיונות מיוח"צנים (וסליחה אם אני יורק פה לבאר שממנה אני שותה).
אבל יהודה פוליקר הוא אולי האמן האמיתי והחשוף ביותר שאני מכיר, יותר מכל זמר שיקשקש על גירושיו או דיכאונותיו הפרטיים. את כל מה שיש לו לומר על מה שקורה בפנים ועל מה שקורה בחוץ הוא מבטא באומץ ובגילוי לב נדיר ב"אהבה על תנאי" – וכשהוא עושה זאת בצורה כל כך מופתית, מי בכלל יכול להעז להתלונן. ואולי בכל זאת רק תלונה אחת קטנה, יודקו: אל תגרום לי לחכות שוב תשע שנים!
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם