Avi Be Good: רשמים מההופעה של אבי סינגולדה
עם המון צניעות וכישרון, הצליח אבי סינגולדה לסחוף את הקהל במופע "סינגולדה וחברים" ברידינג 3. כשהוא מכסה שירים של החיפושיות, קווין והאיגלז, סינגולדה גרם למחול האצבעות שלו על הגיטרה להראות קל בצורה מרשימה. אבל למה לא כוסה אף שיר ישראלי? ביקורת הופעה
''סינגולדה וחברים'', 19.3, רידינג 3, תל אביב
בטח לא רגע לפני שתל אביב, עיר המגורים שלי, מורידה סוף סוף הילוך והטעם של סוף השבוע ממלא בשיא כוחו את חלל הפה. רק המחשבה על קומזיץ ארוך סביב נגן גיטרה תורן העלתה בי פצעים נושנים של ערבים טראומתיים של שירה בציבור.
גם כמות התגובות של החברים שתהו מי זה האבי סינגולדה הזה שאני הולך להופעה שלו הפתיעה אותי. איך יכול להיות שאחד הכישרונות המוזיקליים הגדולים שגדלו פה בארץ, המופיע זה שנים בצוותא עם מלך המיינסטרים המוזיקלי הישראלי, שלמה ארצי, הותירו בסינגולדה צדדים אנונימים.
עם זאת, חיבתי ארוכת השנים לגיטרה והערכה לקונספט המופלא בו אבי סינגולדה הוא מרכז האירוע המלווה במספר זמרי ליווי עוררה בי סקרנות מהולה ברומנטיקת נעורים.
רבע שעה אחרי שעת תחילת ההופעה הנקובה על הכרטיס ואבי סינגולדה כבר עולה לבמה, חמוש בחיוך מבוייש, לבוש בפשטות כובשת, ג'ינס וטי שירט.
האולם ברידינג 3 שבנמל היה מלא עד אפס מקום. אני חייב להודות שעם הכניסה למקום תקפה אותי אווירת חתונה וכזו השמורה לחברים או משפחה מדרגה שנייה. כ-500 איש בגילאי ביניים ישבו בשולחנות צפופים עמוסים בקרפצ'יו עגל ואדממה.
אולי בוגאס הקונספט של הופעה טובה עם ארוחת צהריים מתיישב טוב, אבל ברידינג 3 זה נראה כאילו או טו טו מסיימים את המנות הראשונות ועוברים לחופה. אולי זו גם הזדמנות לציין שאם אתם מגיעים כזוג או בודד, צפו לחווית מסעדת פועלים בה אתם דחוסים לצד חבורת זרים רעבה לאוכל או תרבות במקרה הזה.
בדרך כלל כדי להנות מהופעה אני זקוק למרחב אווירי גדול יותר, אבל הפעם הייתי נחוש להתעלם גם מקולות התיפוף על השולחן של חברנו החדשים. מה שכן לטובת המקום ניתן לציין את הסאונד הנפלא, חלק מהותי בהופעה שכזו.
ההופעה מתחילה, סינגולדה בגיטרה קלאסית מלהטט יצירה קלאסית מתוך הסרט "צייד הצבאים", מלווה בקלידים,
"אני לא רגיל לדבר", הוא ממלמל בקטעי הקישור בין השירים. על אף שמדובר בהופעה שמינית בסיבוב "סינגולדה וחברים" הוא חף כל מניירות של כוכב רוק. דווקא גישת האנטי גיבור היא שכובשת את הקהל.
סינגולדה, בתסמונת אלירז שדה, הוא החבר שכולנו היינו רוצים להביא לארוחת שישי עם המשפחה (כן, גם הגברים שביננו). הוא פשוט, כן, מצחיק ועם לב גדול וטוב.
ההופעה מתחממת, לבמה נזרקת מיקה שדה האנרגית לביצוע של "אייל בי דר" של חמישיית ג'קסון, ואחריו "לייט מיי פייר" של הדלתות.
שדה, פליטת כוכב נולד, היא בהחלט בחירה מרעננת בארסנל החברים המלווים. היא מדלגת מימין לשמאל, לבושה בגרביונים וורודים זוהרים וחמושה בקסדת אפרו מתולתל. דווקא היא בולטת בקונטרסט חד עם מודעות יתר למול כוכב הערב שלעיתים נראה שהיה מעדיף לחזור לצידי הבמה.
סינגולדה לוקח אותנו במנהרת הזמן דרך שירים מעצבים בדמותו כגיטריסט ושירים שעיצבו אותנו כחובבי מוזיקה. הריף הרוצח של אריק קלפטון בשירו "לילה" כבר מתנגן והחברים הבאים של סינגולדה מצטרפים לבמה: קרן טננבאום המוכשרת עם כינור חשמלי ואמיר דדון על השירה.
האחרון, אם לא מצלצל לכם מוכר, הוא המבצע של השיר "שאריות של החיים" מהפרויקט של עידן רייכל. דדון הוא ללא ספק ההפתעה החיובית של המופע ומשדר פוטנציאל חריג.
הביצוע הבא של סינגולדה כבר נתן לי בעיטה בתוך הבטן. מדובר בשירם המופלא אך החרוש של האיגלס, "הוטל קליפורניה". סינגולדה עוצר ומספר איך בשירותו הצבאי שירת חלק מהזמן כש.ג. עד שיום אחד הגיע המפקד שלו לעמדה והבטיח להוריד אותו משמירות לצמיתות אם הוא יצליח לנגן את הסולו המופתי של ג'ו וולש. אתם יכולים לנחש שהוא לא שמר יותר בחיים.
בניגוד לתחילת המופע, בה סינגולדה מחליף בין הגיטרה הקלאסית לאקוסטית, ב"הוטל קליפורניה" הוא עובר לארטילריה הכבדה - גיטרת הפנדר. היכולת שלו לגרום למחול האצבעות שלו להראות כל כך קל פשוט בלתי נתפסת.
ההופעה ממשיכה להתגלגל עם קלאסיקות נוספות של השאדוס, החיפושיות, סנטנה, הנדריקס, דייר סטריטס, לד זפלין, קווין ועוד, קלאסיקה אחרי קלאסיקה, חלקם זוכים לעיבודים יוצאי דופן. אם זאת אני חייב לציין שחלק מהפלייליסט מעורר תהיות. U2 בשירם "איי סטיל האוונט פאונד וואט איים לוקינג פור" או פוליס עם "מסג' אין אה בותל" בהחלט היו מיותרים, וללא ספק היה מקום לתת גם את הבמה לאיזה שיר של פינק פלויד.
ומה לגבי גרסת כיסוי לשיר ישראלי? יכול להיות שלסינגולדה אין אף אב רוחני או קולגה מוערכת מקרבנו?מדי כמה שירים הוא עוצר, מודה לזמרי ונגני הליווי ומרענן את זיכרוננו בשמותיהם. אצלו קצת יותר מכל פרפורמר ממוצע, נוצרת האשליה כאילו הם באמת כולם שווים, ולא רק באים להוות את השלד או התפאורה של ההופעה.
השיר המסיים, "ג'וני בי גוד" של צ'אק ברי, או "אבי בי גוד" כפי ששדה מכריזה, מקנח בצורה יוצאת דופן, בקלאסיקה מעניינית ומפתיעה. סינגולדה בהחלט נותן את התמורה לכסף, אמנם הוא לא מנגן עם השיניים על הגיטרה, ולא שובר אותן על המגבר, אבל הוא מצליח להישמע לא פחות טוב מכל אחד מאותן אגדות רוק וגם מעביר לך את את ההרגשה שהוא ישמח לבוא לנגן עם החבר'ה בקומזיץ הקרוב בים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם