הקוגרים
יותר ויותר מוזיקאים ישראלים ותיקים משתפים פעולה עם קולגות הצעירים מהם בעשרות שנים. תשאלו את דני סנדרסון (תמר אייזנמן), גידי גוב (רונה קינן), גלי עטרי (סגיב כהן), שלמה גרוניך (להקת אטליז) ועוד. המבוגרים נהנים מזריקת רלוונטיות, הצעירים זוכים בהכרה ממסדית והמאזינים נסחפים לנוסטלגיה, בלי להרגיש פתטיים
היום אמנם כבר אין שפריץ, אבל יש מלא דברים מיותרים אחרים. ברדיו, בטלוויזיה, בפייסבוק, ביוטיוב, בסלולר, באוזן-בר ובהיכל התרבות. זה מבלבל. קשה להחליט לאן להפנות את האוזן. השפע הזה גורם לכך שכיום לא רק הירוקים והכחולים עושים לנו בעיות בקובייה ההונגרית. אנחנו חיים במציאות הרבה יותר צבעונית, מורכבת ומפוקסלת. הבעיה היא שאנחנו לא כל כך יודעים איך לבחור, רק זוכרים שפעם ידענו. ולכן, אולי בלית ברירה, אנחנו מפתחים כמיהה אובססיבית לעבר.
"אנחנו", לצורך העניין, זה גם חלק מהמוזיקאים הצעירים שבינינו. ע"ע סגיב כהן (שהלחין וכתב לגלי עטרי את כל אלבומה האחרון), עילי בוטנר (שבאלבומו החדש כתב שירים לעטרי ולפרברים), איה כורם (שהלחינה שיר לאלבום האחרון של נורית גלרון), אסף אמדורסקי (שמחדש את ימי הזוהר של הדודאים לצד ישראל גוריון), תמר אייזנמן (שעבדה עם דני סנדרסון על אלבומו האחרון), להקת אטליז (שאירחה את שלמה גרוניך בהופעתה), שאנן סטריט (שמשתתף באלבום החדש של חוה אלברשטיין), רונה קינן (הגיטריסטית הנוכחית של גידי גוב), התפוחים (שהקליטו שירים עם שלמה בר) ועוד ועוד.
עולם המבוגרים נושק בימים אלה לעולם הצעירים. זהו, הלך הדיסטנס. שני העולמות מעורבבים כעת בנקודה כלשהי באמצע. האמת? זה חמוד. לגמרי. גם אם לפעמים זה מוביל לסיטואציות קצת מוזרות. "לא מזמן היה איזה זוג צעיר עם עגילים בעיניים ובאף שעצר אותי ברחוב וצעק לי 'וואי, זו היא! באמת, זו היא!', וביקש לצלם אותי", מספרת נורית גלרון, שבאחרונה חזרה לככב בגלגלצ, בעקבות אלבומה החדש, "ואז בא לנו".
"אני מרגישה את הבאזז שיש סביבי ברחוב. חזק. מאוד חזק. הרבה זמן לא הרגשתי את זה ככה. אפילו יש לי פעימות לב מואצות לפעמים מרוב שזה חזק. תשמע, ילדים עוצרים אותי. ממש ילדים. מצד שני, עדיין יכולים לעצור אותי ולהגיד לי 'מה נשמע, נורית? כמה זמן לא שמענו ממך', אבל זה בעיקר מבוגרים".
למעשה, מושגים כמו "זקן" ו"צעיר" מתקשרים כבר מזמן לעניינים כרונולוגיים בלבד. תהיו בטוחים שבמופעים הקרובים של מטאליקה והפיקסיז בארץ, למשל, הקהל יורכב ממינונים דומים של תיכוניסטים ונשואים פלוס שניים. בעבר הלא ממש רחוק, נערים נהגו לכנות את הסגנון המוזיקלי המועדף על הוריהם בכינוי הנפוץ "של זקנים". היום הם נהנים להתווכח איתם על הסדר הנכון בדיסקוגרפיה של חוה אלברשטיין.
"זה קורה מסיבה מאוד פשוטה", מסביר גדי גידור, מנהל הרפרטואר של אן-אם-סי יונייטד. "ברגע שאתה כל הזמן מופגז בתכנים ממיליון סוגים, באופן טבעי אתה הולך למקומות שיש בהם איזו יציבות. בעידן שלנו יש כמיהה בקרב הצעירים ליציבות הזאת".
ואיך זה בא לידי ביטוי מהצד של האמנים הוותיקים?
"אני לא רוצה להשתמש במילים כמו 'עומק', כי זה לא פייר, אבל מה שחשוב להבין זה שהאמנים האלה, הוותיקים, נמצאים אחרי השלב של 'אני חייב להיות בפלייליסט', ולכן הם לוקחים יותר סיכונים. מבחינתם, המשחק היום מתמקד באופן שבו הם, ממרומי האלבומים וההופעות שלהם, מצליחים להיות חלק מהתקופה - ובכל פעם יש לכך תשובה אחרת. כתוצאה מזה, נוצרים גם חיבורים מדליקים בין אמנים ותיקים לאמנים צעירים שנשענים על מסורת וחדשנות ביחד, וזה הכי מגניב שיכול להיות. כולם, משני הצדדים, צריכים את זה כדי לשמור על רלוונטיות. זו הסיבה שאתה רואה את ליידי גאגא ואת אלטון ג'ון ביחד, את קווין ב'אמריקן איידול' ואת סטינג שר שוגאבייבז".
זו, ככל הנראה, גם הסיבה לכך שבאחרונה יוצאים פחות ופחות אלבומים מהסוג שבארצות הברית נהוג לכנותו "רוק למבוגרים", ויותר ויותר כאלה שמכוונים לכאן ולעכשיו. וגם לכך שמוזיקאים ותיקים מפוצצים הופעות בקהל צעיר, ולרוב גם מקפידים לארח דם רענן על הבמה. דני סנדרסון, שלמה ארצי, שלמה גרוניך, תיסלם, רמי קלינשטיין, רמי פורטיס, ירדנה ארזי, שלום חנוך - כל אלה, ואמנים ותיקים רבים נוספים, יופיעו
"יכול להיות שבאמת קורה פה משהו מיוחד עכשיו, אבל אני עדיין חושב שהסיבה לכל זה היא ששירים תמיד מזכירים לאנשים תקופות בחיים שלהם", אומר דני סנדרסון, שאלבום הסולו השמיני שלו, "לא יפריד דבר", הניב שני סינגלים - "אתה לבד" ו"אם בחיים לא נאהב" (בביצוע יותם בן חורין מיוסלס איי- די) שזכו להשמעות לא רעות ברדיו, והחזירו אותו לעניינים. "אנשים נוטים לשאול את עצמם שאלות כמו 'איפה הייתי כשהשיר הזה יצא?' ו'איזו בחורה ניצלה אותי באותו זמן?'.
"מבחינתי, לעומת זאת, יש פה עניין של חילופי תרבויות: כשעבדתי עם הלהקה שלי על האלבום, למשל, אז כל אחד הביא לחזרות את הדיסקים שלו וכל אחד הציע את אשר הציע, ובסוף יצאו מזה דברים מדהימים. אני, בכלל, נוטה להתייחס לשירים כאל מקומות שאתה גר בהם, עם ריהוט שכל אחד מביא ממקום אחר".
אז אתה אומר שאין לך בעיה לחלוק דירה עם ברדקיסטים בני 20 ומשהו.
"ברור, כי ממילא זה מקצוע די אינפנטילי. אתה יודע, כל העניין הזה של לחבר חוט לגיטרה ולהרעיש - יש בו משהו אנטי סביבתי בעליל. אני בטוח שגלעד ארדן ממש לא מרוצה מזה, אבל זה כיף. אני, ברגע שאני עולה לבמה, אוטומטית אני מוריד מעצמי 20 שנה".
הופתעת מזה שגם אנשים שבאמת צעירים ממך ב-20 שנה התחברו לשירים באלבום החדש?
"כן, הופתעתי קצת לטובה, אבל יש לי איזו בעיה עם דברים כאלה: זה לא שאני רואה רק את חצי הכוס המלאה או את חצי הכוס הריקה. אני פשוט לא רואה את הכוס".
"כשבחרתי מלחינים לתקליט החדש שלי רציתי גם ישנים וגם חדשים", מספרת גלרון. "העניין הוא שמהישנים רק שניים הסכימו, ודווקא הצעירים גילו המון רצון והמון חשק לעבוד איתי - וזה היה פשוט כיף גדול. האמת היא שכל האלבום הזה היה סימן שאלה גדול מאוד בשבילי. הרי ידעתי שאני, איך להגיד את זה, כבר הרבה זמן בשטח, שאני באה עם טקסטים של משורר ושהרדיו מוצף בדברים אחרים לגמרי - ולכן בהתחלה שלחתי לרדיו רק שיר אחד ("עייפתי") כדי לבדוק את העניינים והוא התקבל בחיבוק גדול, השמיעו אותו המון, אז אמרתי 'יאללה, נלך על זה'".
למה, בעצם, השיר הזה הצליח כל כך, לדעתך?
"שאלה קשה. לא רק שהטקסט שלו קצת כבד, אלא שגם אין לו מבנה של בית-פזמון מסודר כל כך, אבל אני מניחה שזה קשור ללני בן בסט (המפיק המוזיקלי), שהביא לזה טאצ' מאוד צעיר ומעודכן".
ועכשיו גם את צעירה ומעודכנת?
"לא יודעת, אולי".
מה האלבום האחרון שקנית?
"האוסף של סקורפיונס. אני יודעת, זה לא ממש מעיד על צעירותי, אבל יש להם רוק'נרול שאני אוהבת".
על החיבור המפתיע הזה, בין מוזיקאים צעירים וותיקים, משפיע גם הוואקום היחסי ששורר כרגע באמנים צעירים מצליחים (אם לא לוקחים בחשבון את השוק הים תיכוני). בישראל פעילים כרגע לא מעט כישרונות צעירים הזוכים לפרגון ולהערכה רבים בברנז'ה, אבל עדיין לא עשו את הפריצה המסחרית הגדולה. החיבור בינם לבין אמנים מבוגרים הופך, על הרקע הזה, למתבקש כמעט.
דוגמה קלאסית לכך היא החיבור בין גלי עטרי וסגיב כהן, שכתב את כל אלבומה האחרון. התוצאה הייתה, בין היתר, הדואט המצליח שלהם, "מהמרחקים". "לדעתי", היא אומרת, "הרעיון הוא להתמיד פחות או יותר במה שאתה רגיל לעשות, ועם זה גם להמציא את עצמך מחדש. כלומר, להיות מודע לכך שהעולם משתנה ושאי אפשר להיצמד רק למה שעבד.
הימור קצת מסוכן.
"לא מאוד, קצת. שמתי בצד את כל מה שעבדתי עליו כל השנה, גנזתי הכול והת? חלתי מהתחלה. פשוט הרגשתי שסגיב הוא חלק מהמשפחה שלי כבר מהרגע שנפגשנו. בכלל לא חשבתי על הקטע הזה, שהוא צעיר ולא מפורסם. כלומר, הגיל שלו היה שיקול, אבל לא עיקרי. העובדה שגיליתי בו שילוב של שורשים עם עדכניות הייתה הרבה יותר חשובה. לא יודעת, אולי זה היה קטע כזה של שני תימנים שהגיעו פחות או יותר מאותו מקום. בקיצור, התאהבתי בו".
במקרים רבים, זה עובד גם הפוך. כלומר, המוזיקאי הצעיר הוא זה שמזמין את הוותיק להתארח בהופעתו או לעבוד איתו על משהו. שוב, שיתופי הפעולה האלה לרוב נתפסים ככדאיים לשני הצדדים. מצד אחד, האמן הצעיר זוכה בכבוד לשתף פעולה עם אליליו, ומהעבר השני האמן הוותיק זוכה באשרור לרלוונטיות שלו. בסופו של דבר, זה מוביל לחשיפה של שני הצדדים לקהלים שלא היו להם קודם לכן.
התפוחים, למשל, היו אלה שפנו לשלמה בר בבקשה שיופיע איתם, ובהמשך גם שיקליט עמם כמה שירים. "נכון, יש בינינו דור שלם, אבל יש גם כבוד הדדי", סיפר בר בריאיון שנתן לא מזמן ל"מעריב". "הם ישבו אצלי בבית, אכלנו בשר, נהנינו, הכול היה פשוט ויפה, בלי טריקים והתחנחנויות. האמת היא שעכשיו אני עובד על תקליט חדש, ובהחלט יכול להיות שאשלב אותם בכמה קטעים".
גם עילי בוטנר היה זה שפנה לצמד הפרברים (כמו גם לאמנים אחרים) בבקשה שיבצעו שיר שכתב והלחין לאלבום החדש שלו. אורי הרפז ויוסי חורי, מצדם, לא חשבו לרגע לפני שהסכימו. "הכרנו באיזו תוכנית טלוויזיה שהוא ניגן בה", מספר הרפז, "ומכיוון שיש אחווה כזאת של גיטריסטים, אז דיברנו קצת ובאיזשהו שלב הוא אמר לי את המשפט הזה, שכל מוזיקאי רוצה ולא רוצה שיגידו לו".
איזה משפט?
"נו, אתה יודע, 'גדלתי עליכם'. גם עידן רייכל אומר לי את זה בכל פעם שהוא רואה אותי. מצד אחד, זה מחמיא, אבל מצד שני הם אנשים בוגרים, ואם הם אומרים לי ככה, זה אומר כנר? אה שאני כבר ממש, אבל ממש, מבוגר. בקיצור, כשעילי שאל אם נהיה מוכנים להשתתף בשיר שלו, נראה לי מאוד טבעי להסכים - ולא רק משום שהוא צעיר, אלא גם מכיוון שהוא מוזיקאי שיודע מהי הרמוניה, ובונה מהלכים שהם ממש לא בנאליים. אני חייב להגיד לך שהשעות שעברנו יחד היו שעות של חסד. היה לנו שם חיוך מרוח על הפרצוף. הוא והנגנים שלו ממש התייחסו אלינו ביראת כבוד, ונתנו לי להוסיף בגיטרה את כל מה שרציתי. באמת, בשלב מסוים כבר אמרתי לו'תפסיק, עילי, זה שיר שלך'. היה ממש כיף שם. הלוואי שזה יצליח מעבר למשוער".
לא רק הפרברים קמים פתאום לתחייה. גם ידידיהם משכבר הימים, הדודאים, נותנים לאחרונה בראש. כלומר, חצי מהם (ישראל גוריון), לצד בנו של החצי השני והמנוח (אסף אמדורסקי), במסגרת המופע המצליח "שרים דודאים".
"אני לא מרגיש שום פער גילאים בכלל בין אסף לביני", אומר גוריון. "אנחנו ממש מסתדרים מצוין. יותר מזה: אני חושב שעם בני הייתי רב הרבה יותר מאשר איתו. האמת היא שכל הסיפור הזה קצת מפתיע אותי, מכיוון שכשאסף היה צעיר יותר, הוא בכלל מרד באבא שלו, הלך לכיוונים אחרים לגמרי והתחיל לעשות את הרוק והאלקטרוני שלו. אני חושב שהוא קודם כול ניגש לפרויקט הזה שלנו בשביל טהרת החומר. עם כל המרד שלו, הוא עדיין מאוד נהנה מהחומרים האלה. זה התחיל מהשקה של האוסף של הדודאים, שבו הופעתי עם כמה אורחים, שביניהם היו גבע אלון ואסף. אחרי כמה ימים הוא התקשר אליי ואמר שכדאי שיהיה לזה המשך".
וההמשך היה טוב.
"טוב מאוד. אני מניח שזה קשור גם לחיבור החזק הזה, בכל המובנים, של שנינו ביחד. אבל מה שהכי מפתיע אותי זה הגיוון של הקהל שמגיע להופעות שלנו. צעירים, מבוגרים - כולם לוקחים פסק זמן מהקדמה ומהטכנולוגיה, ובאים לשמוע סתם שני אנ? שים ששרים ומנגנים שירים יפים".
אז למה שלא תיקחו את העסק צעד נוסף קדימה, ותוציאו אלבום חדש, עם שירים חדשים, של הדודאים?
"זה באמת רעיון טוב, והוא עולה גם בדעתי מפעם לפעם. יכול להיות שזה יקרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם