ספר זיכרונות: ראיון עם דבורה רוברטסון
מאז ומתמיד הוקסמה הסופרת האוסטרלית דבורה רוברטסון מאנדרטאות זיכרון ציבוריות. בסוף היא החליטה לכתוב על זה ספר, והתוצאה: רומן הביכורים "רשלנות". שיחה על אובדן, אבל ועל הארכיטקט פרנק לויד רייט
התוצאה שמתקבלת הוא סיפור פואטי יפהפה ואוניברסלי שמדבר על התאוששות ותקווה, כשהגיבורה פרל בת השמונה, לומדת במהלכו על השפעות העבר, על ההתמודדות עם ההווה ועל הסוד שבעתיד.
האם היה איזה אירוע ספציפי שגרם לך להתחיל לכתוב את "רשלנות"?
"לא היה שום אסון או טרגדיה לאומית ספציפית שהניעו אותי לכתוב את הספר מלבד הידיעה שאני רוצה לכתוב רומן. כתבתי בעבר סיפורים קצרים אבל לא ידעתי כיצד אוכל לכתוב רומן. ידעתי שאם אני מתכננת לשבת בחדר לבד למשך זמן רב ולנסות לכתוב, יהיה עליי לכתוב על מה שעניין אותי במיוחד באותה תקופה ומשהו שימשיך לעניין אותי במשך שנים. תחומי העניין שלי באותו הזמן היו חייהם של ילדים, אמנות אנדרטאות הזיכרון והעבודה של הארכיטקט האמריקאי פרנק לויד רייט".
מאיפה מגיע העניין שלך באמנות אנדרטאות הזיכרון?
"במשך שנים רבות הוקסמתי מאנדרטאות זיכרון ציבוריות. אולי הן עניינו אותי כי כל כך הרבה מונח בהן על כף המאזנים: לזכור את המתים יחד עם מתן נחמה לחיים. הדרישות האסתטיות והאינטלקטואליות של מפעל הנצחה פיזי הן גבוהות, אבל באותו הזמן הן נמצאות לעתים קרובות כל כך בסכנה. בספר, ביקשתי לתת חיים בדיוניים גם לאידיאלים וגם לאכזבות שקיימים באמנות ההנצחה הזו".
למרות הנקודה הרגשית והכואבת ממנו יוצא הרומן, מצליח "רשלנות" להימנע מכתיבה סנטימנטלית שפורטת בחוזקה על נימי העצב. הגישה בה נוקטת רוברטסון בת 51, שפרט להיותה סופרת, היא גם עיתונאית ומרצה
גם בישראל, אנחנו נאלצים לצערנו להתמודד עם אבל ואובדן, האם כיוונת לכתוב רומן אוניברסלי על ההתמודדות עם מוות?
"בכתיבה שלי לא ניסיתי לומר משהו אוניברסלי על אבל, אלא כתבתי בעיקר מתוך ההתעניינות המקומית שלי באמנות ההנצחה. מתוך הכתיבה הזו החלו לצוץ רעיונות עמוקים יותר לגבי אבל, שככל הנראה מדברים לקהל רחב יותר. העובדה ש'רשלנות' תורגם לעברית והתקבל בישראל, רחוקה יותר מכל משהו שדמיינתי עליו".
משהו שאני אישית הרגשתי שהיה חסר אצלך בספר, הייתה נוכחות הדת ואלוהים בהקשר למוות ולאובדן. זה נעשה בכוונה?
"לא חשבתי על אלוהים בזמן הכתיבה. אוסטרליה היא מדינה מאוד חילונית וכשהתיישבתי לכתוב רציתי בעיקר לכתוב על אנדרטאות והדילמה לגבי מתי הן נכונות ומתי לא. נראה לי שהמקום שלהן הוא משמעותי וחזק יותר במקום כמו אוסטרליה, שם הדת איננה דומיננטית. האנדרטאות משמשות כמוקד לריפוי ולנחמה באוסטרליה. ייתכן שבישראל, אלוהים ממלא בעיקר את התפקיד הזה".
עיקר הרומן סובב סביב דמויות נשיות בעוד שדווקא דמות הגבר היחידה בו, היא דמות של אדם שאינו בוחל באמצעים להביא את האמנות שלו לידי ביטוי. מדוע?
"אלו היו האנשים או הנשים שרציתי לכתוב עליהם. לא הייתה לי אג'נדה נשית פמיניסטית בכתיבה שלי. אדם לדוגמא, יכול היה להיות דמות נשית, אבל האמביציה שקיימת בו התאימה בראש שלי בעיקר לגברים שמוכנים לדרוך על אנשים אחרים כדי להשיג את המטרות שלהם".
איך יצא ש"הבית על האשד" של פרנק לויד רייט נקשר באופן כה עמוק ברומן?
"העבודה הזו היא ככל הנראה האובססיה החזקה ביותר שלי. כמה שנים לפני שהתחלתי לכתוב, ביקרתי בבית על האשד, ביתו האיקוני בפנסילבניה, ונפלתי בקסמו. לא יכולתי כמובן, להחזיק את הבית, אבל יכולתי לעשות את הדבר הטוב הבא ולכתוב עליו. מישהו פעם אמר שלכתוב בדיון זה כמו לסדר רהיטים בחושך. הזזתי את שלושת המרכיבים של הרומן שלי בחושך.
"התחלתי להבין שאני כותבת על יגון, ועל חוויות ציבוריות ופרטיות של האבל, אבל שאלתי את עצמי, האם אני כותבת רומן? עדיין לא ידעתי את התשובה לזה, עד היום שבו המחקר שלי הוביל אותי אל סיפור חייו הטרגי של פרנק לויד רייט שלא היה מוכר לי עד לאותו הרגע (שני ילדיו ואשתו הראשונה של רייט נרצחו על ידי אחד המשרתים שלהם, י"ר). טרגדיה זו הייתה מחוברת מאוד לכל מה שכתבתי, והייתה בדרכה שלה סיפור על ילדים אבודים ועל אמנות שמנחמת את החיים. זה היה כאילו פתאום מישהו הדליק את האור ובאופן מוזר כל הרהיטים היו במקום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם