ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

האב, הבן ורוח החופש: ראיון עם גדי יגיל

כבר 50 שנה שאבא שלי, גדי יגיל, לא יורד מהבמות. בימים אלה הוא נכנס לתפקיד המספר בהצגה "גטו" של יהושע סובול, אבל זה מבחינתי רק תירוץ. מה שבאמת מעניין אותי זה לשבת איתו לשיחה מלב אל לב

לפני שנים פרסמתי סיפור שכזה: אני מתחבא במכולת של סולומון כבר חמישה חודשים. אני עושה כאן הכל: סוחב סלים, מתקתק חשבונות, מסדר סחורות, מתדיין עם ספקים, הולך למנהל החשבונות, מפטפט עם לקוחות. אף אחד כאן לא הוגה את השם שלי נכון. כולם, אבל כו-לם מסרסים את השם הקצר שלי. שמי רני. שתי הברות, אה-הי.

גברת הוכברג מגוטליב 3 מקפידה לקרוא לי עמי. וכשהעמדתי אותה על טעותה, היא הביטה בי ואמרה: "סליחה, לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך, העיקר תשים את החלב במקרר". סולומון בעל המכולת בעצמו קורא לי רמי. לזכותו ייאמר שהוא טועה פחות מכולם - בכל זאת הוא מקפיד על העיצור רי"ש. ספק החלב של "תנובה", יוסף, מתעקש לי לקרוא לי סמי, ואחריו כל ספקי החלב: דוד מ"טרה" ואלון שמואל מ"שטראוס". אלון שמואל תמיד אומר: "אבא שלך, באמת, לא יכול היה להכניס אותך קצת בבידור, שתהיה שחקן, היה מסדר אותך במשהו בחיים, תוכנית טלוויזיה, ערוץ 2".

מיקי דדיאשווילי, הסוכן של "קוקה קולה", קורא לי דני, למרות שהוא היה שנתיים מתחתיי בבית הספר, ויש לי הרגשה קלה שהוא עושה את זה בכוונה. אריה, שעובד במשרד הקליטה של השר יאיר צבן קורא לי גילי. אך על כולם עולה דרורה מהמשרד של בועז בן-ציון - היא קוראת לי גדי. תמיד היא אומרת: "אתה גדי קטן".

גדי יגיל זה אבא שלי. כשהייתי קטן המטפלת שלי קיקה הייתה לוקחת אותי לכיכר מסריק, שם הייתי משחק עם אורלי ויסמן. בסוף המשחק, אחרי ששנינו כבר היינו מכוסים בבוץ, הייתה קיקה גוררת אותי ממש בכוח הביתה דרך רחוב רייך לשטנד.

בשטנד פינת רייך היינו פוגשים בדרך כלל את הזמר שמוליק קראוס. למרות שהימים היו ימי קיץ, הוא היה תמיד עטוף במעיל רוח אדום, ועיניו היו מצועפות ואדומות. הוא היה ניגש אליי ואומר לקיקה: "אני מכיר אותו, זה גדי קטן". אחר כך היה מרים אותי ומעיף אותי באוויר, ואני הייתי צורח מתוך פחד. הוא היה תופס אותי ביד אחת, למרות שהייתי כבר די גדול ודי כבד. "זה, גברת", היה אומר, "זה גדי קטן. אני מכיר אותו כל כך. את כל המשפחה אני מכיר: את הדוד מוטקה והדוד יוסי והדודה חנה והדוד דורי ואת האמא בלהה, אבל זה, זה גדי קטן". אחר כך היה זורק אותי פעם נוספת באוויר, תופס ומניח על המדרכה.

הייתי עומד שם חמור סבר. לשוני הייתה נבלטת מבין שפתיי. שתי רגליי הקטנות והצמיגיות, הנתונות בתוך סנדלי קיץ קטנטנים, נטועות היו במשבצת המדרכה. ראשי היה סחרחר בשל הריחוף שנכפה עליי. את ידיי הייתי מניח על מותניי בחוזקה, והייתי אומר מלא ביטחון: "אני לא גדי, אני רני".

"רמי", סולומון קרא לי. ניגשתי אליו. "קח את החמש אבטיח האלה לדרורה". הרמתי את המשאוי, הוא היה כבד, והלכתי לרחוב דב הוז 8. השמש קפחה. שקיות הניילון המתוחות כמעט נקרעו בין כפות ידיי המיוזעות. זיעה נטפה ממצחי וזרועותיי האדימו. חציתי את כביש האספלט השחור לחניה הפרטית. נכנסתי לבית וטיפסתי את שלוש הקומות מתנשף. הנחתי את האבטיחים על הרצפה לפני דלת הכניסה לדירה וצלצלתי בפעמון. שרוול חולצתי היה רטוב מזיעה.

"שלום, מה שלומך. בועז, הבן של גדי כאן. הוא עובד. תדע לך שאני מאוד אוהבת בחורים צעירים שעובדים. מה זה, מה הבאת? אבטיחים? מי ביקש את זה? אה זה... חה חה חה. בועז, הוא הביא אבטיחים. חמישה אבטיחים. אני ביקשתי ממנו קרטיב אבטיח, בפירוש אמרתי לסולומון בטלפון, קרטיב אבטיח. הוא לא מבין עברית? מאוד מצטערת. בשביל זה אני לא משלמת.

מסכן, סחבת את זה עד לפה, הנה קח לך", היא הושיטה יד לארנק, "אני נורא מצטערת גדי, אבל רק אתמול קניתי אבטיחים".

אני מתחבא במכולת של סולומון כבר חצי שנה. כשאני בא הביתה, אני עייף מאוד. אני זורק את תיק המותן שלי ליד המיטה ונשכב אפרקדן: את עיניי אני תולה בתקרה. קורי עכביש נאחזים במקום שבו זווית הקיר נפגשת עם תקרת החדר: לכלוכת מוזרה. לאט לאט נעצמות העיניים שלי, וכמו תמיד אותה המחשבה: איפה כל השנים האלה. אני לא גדי, אני רני. אני לא גדי אני רני. איפה כל השנים, אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני אני לא גדי אני רני. איפה כל אני לא גדי אני רני אני לא גדי אני רני אני לא גדי אני רני. אני לא גדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאני רניאנילאגדיאנירני. אני.

כעת אני הולך לפגוש אותו בבית קפה תל אביבי ליד גן מאיר. הקולב: תפקיד המספר, שרוליק, במחזהו הנודע של יהושע סובול, "גטו", העולה בימים אלה בקאמרי. אבל האמת, אותי מעניין הרבה יותר הבגד שעל הקולב. שיחה מלב אל לב עם אבא שלי. הוא יושב, מעשן סיגר ומחכה לי. לא מתרגש. אני תמיד מאחר והוא מדייק כמו ייקה טוב. הוא רגיל אליי.

אבא, ספר לי קצת על ילדותך בחיפה, אתה מתגעגע לשם? להוריך? לסביבה?
"הייתה לי ילדות נפלאה, חלומית, זוג הורים יוצאי גרמניה (ייקים): אבא דוד עם חוש הומור וקול בריטון נפלא, שאם לא היה צריך לעבוד ב'לבנות את הארץ' היה יכול להיות זמר נפלא או חזן. ואמא: יידישע מאמע אמיתית. חמה, מסוככת, אוהבת ומפנקת. הרבה אוכל לא היה, אבל הייתה אהבה והיה הרבה חום והרבה פינוק שקיבלתי מארבעת אחיי הבוגרים: חנה, רותי, מוטקה ויוסי. יכול להיות שזאת הסיבה שעורכי העיתונים כיום לא נותנים לי שער עם חשיפה, כי לא עברתי התעללות מינית, לא סבלתי, לא הייתי דיסלקטי ולא לוויתי בפסיכולוג. אני פשוט לא מעניין. פשוט הייתי ילד נורמלי, אופטימי, מאושר בחלקו.

"הסביבה שגדלתי בה בחיפה נמצאת ברחוב ביאליק פינת הרצל, פעם קראו לזה 'בית השעון', בגלל השעון הגדול שהיה בקצהו. היום זה נקרא 'מגדל', אבל אני מתגעגע ל'בית השעון'. שם , מתחת לשעון, הייתה 'גלידה שניר - הטובה בעיר', ומדי פעם הייתי נכנס כילד שכן ומקבל כדור גלידה מתנה, בתוך ואפל. יאמי-יאמי".

מתי התאהבת בפעם הראשונה במשחק הכדורגל? ואיפה שיחקת?
"כתלמיד בית ספר עממי א' הצטיינתי בספורט, מכשירים, אקרובטיקה, טבעות, מתח וכדורגל. זאת אהבתי הגדולה. אני אוהד מכבי חיפה כבר 55 שנה. גם היום בחלון האחורי של המכונית שלי יש סמל גדול של מכבי חיפה. אחי יוסי היה לוקח אותי למשחקים כבר בגיל שבע, בעצם מפלח אותי ביחד עם שחקני הקבוצה שהכיר.

"לימים גם התאמנתי במכבי חיפה בכדורגל. מכבי תל אביב ראו אותי ורצו לקנות אותי, אבל לא היה להם כסף קטן. בקיצור: הייתי בסדר, אבל לא ברקוביץ". אני אמרתי על עצמי, "גדי ציגלמן הוא קיצוני סופה". זה לא קומפלימנט, זה אחד שנותנים לו להתאמן בגשם ביום סופה כדי שהאחרים לא יתקררו.

"אבל חוץ מכדורגל, הייתי גם בכל תנועות הנוער: מחנות עולים (כי היה להם כדורגל), הנוער העובד והלומד וכמובן הצופים. שם הייתי חבר ועדת תרבות. בצופי הלל הקמנו שלישייה, 'הדובדבנים והתפוח': קובי אשרת (אז ונטורה) גדי יגיל (אז ציגלמן) ורוני טויסטר. יונה יהב (אז פיפרברג), כיום ראש עיריית חיפה, היה מפעיל את הטייפ ומקליט אותנו. טוב, ראש עיר זה גם סוג של אמרגן. כל יום שישי כתבתי וביימתי ערבי תרבות: ערב על מקלחת בקיבוץ וערב שירי חיילים.

"מצופי הלל, שם גם הייתי מדריך, עברתי לצופי גאולה. שם הכרתי את חברי הטוב והיקר אריה פלדמן, פפה, שנהרג בהופעה לחיילים בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. איתו עשיתי מערכונים ופזמונים, ואיתו הלכתי לצבא, ואיתו שירתתי שנתיים וחצי בלהקת פיקוד צפון. חבר אמיתי הוא היה, ז"ל, כמו אח".

איך התקבלת ללהקה צבאית ואיך הכרת את אמא?
"חזרנו פפה ואני אחרי שחזינו במועדון התאטרון בחיפה בתוכנית 'ציפורי לילה' עם חיים טופול ואברהם מור. שרנו לנו את שירי ההצגה שידענו כבר בעל פה במורד רחוב בלפור, כשלפנינו הלכו שתי חיילות שאת תשומת לבן ניסינו למשוך בשירתנו. זה עבד. הן עצרו ואמרו לנו, 'אתם שרים יפה, בואו מחרתיים, יש בחינות ללהקת פיקוד צפון בבית רוטשילד ב-10:00 בבוקר'. אחת הבנות הייתה נירה רבינוביץ' והשנייה בלהה חורגל, שלימים תהיה זאת שהביאה אותך לעולם.
 

"שתיהן היו בנות הלהקה. עם אמא שלך, בלהה, התחתנתי כשנה וחצי אחרי הלהקה. תגיד יד הגורל, תגיד השגחה עליונה, אני מאמין שככה רצה הבורא. אנו באנו בבוקר והבוחן הראשי היה חיים טופול - זה ממועדון התאטרון. אמר לי בבחינה: 'מה אתה יודע לעשות?', אמרתי: 'אותך. אני מחקה אותך בול'. עשיתי אותו מ'מעגל הגיר הקווקזי' של ברכט, וכל חברי הלהקה, כולל אמא שלך, שאול ביבר, מולי שפירא ושמעון לב-ארי היו על הרצפה.

"אחר כך עשיתי תרגיל משחק עם פפה חברי והתקבלנו שנינו לבית הספר הטוב ביותר לתאטרון ובעיקר לבידור - להקה צבאית. שם אתה צריך להיות גם פועל במה, תאורן, שחקן, זמר ורקדן. אה, וגם חייל".

ספר לי על השנים שהפכת לכוכב ענק. איך אתה רואה את השיא בקריירה האישית שלך כבדרן וכשחקן?
"אחרי שנתיים וחצי בלהקת פיקוד צפון, כבר סומנתי ככוכב הלהקה. פנה אליי המפיק אברהם דשא פשנל שראה אותי בהופעה, החתים אותי על מפית שולחן לחמש שנים עם השחרור ואמר לי בוא תשחק במקום חיים טופול בהצגה 'נאסר א-דין'. עוד הייתי במדים כשבאתי ללמוד את התפקיד. ישבתי באולם נחמני ביציע, ושומו שמים, אורי זוהר אומר איזה טקסט שהוא רוצה והחבר'ה צוחקים על הבמה ביחד עם הקהל. הכל אימפרוביזציה. איך אני אכנס לזה?

"אבל כמה חזרות עם טופול, אורי זוהר ואברמל'ה מור, ואני חוגג כמוהם. יש טקסט מקורי, אבל כולנו חוגגים עליו. ועושים מעשי קונדס כמו לדחוף ולהעיף את יורם בוקר הפנטומימאי ששיחק את תפקיד החמור לתוך האולם. מה שנקרא, מכל מלמדיי השכלתי מה לא צריך לעשות.

"אחרי 'נאסר א-דין' השתתפתי בסרט בהפקת מנחם גולן ובבימויו של ליאו פילר, סרט הילדים 'נס בעיירה'. אברהם דשא, שהיה אמרגני האישי, מה שנקרא פרסונל מנג'ר, לימד אותי שאני חייב לעשות הכל במקצוע: סרטים, רדיו, אחר כך טלוויזיה, תאטרון, ובעיקר בידור.

"השתתפתי בתוכנית רדיו סאטירית: 'חוכים וחיוכים'. שם כתב לי דני רווה מונולוג לכל תוכנית: מציל, צלם חתונות, איש המכס, פועל הזבל. את החומר הבידורי הזה הבאתי לפשנל וליוסי בנאי שאמרו לי: 'זאת תוכנית יחיד!', קראנו לה 'חיי כלב'. היא הייתה הצלחת הבידור של שנות השבעים, כולל פרס 'כינור דוד'. את התוכנית הזאת שיחקנו 600 פעם, ואחר כך בהופעות פרטיות, מוזמנות, עוד עשר שנים, וזה היה השיא.

"האמת, מה עושים אחרי זה? איך שורדים עוד 50 שנה בתאטרון ובבידור? ואני כבר 47 שנה אחרי להקת פיקוד צפון. שנות השבעים עבורי היו השיא גם בקולנוע הישראלי: 'כץ וקרסו', 'שוד הטלפונים הגדול', ובטלוויזיה: 'מזל כוכב' ו-'הערב עם גדי יגיל'.

למה אתה אוהב לעשות תאטרון ופחות אוהב לעשות קולנוע?
"אני אגיד לך, יא אבני. אני אוהב את הקשר הישיר עם הקהל; את החום העולה מן האולם כשאני נכנס לבמה, את הצחוקים, המתח, ההתרגשות, כי הרי הקהל הוא 'מפלצת בעלת אלף ראשים'. כל ערב מגיבים שונה על הטקסט. ובקולנוע, בטלוויזיה, זה קר, מנוכר, טכני. אין התפתחות משחקית. מחזה מתחיל מההתחלה, הדמות מתפתחת עד סוף המחזה. בקולנוע, אתה בא ליום צילום ראשון של הסרט והבמאי אומר: 'היום מצלמים את הסוף של הסרט'. הלו... הלו... מה קורה מההתחלה עד לקטע הסופי? מי אני, מה אני. מי זה? מה זה? מי צריך את זה?".

מתי צצה האהבה שלך לסיגרים?
"מיום שפקחת את עיניך אתה רואה אותי עם סיגר ביד. זה התחביב שלי. את הראשון קיבלתי מכבוד הרב, השחקן אורי זוהר. זה היה סיגר 'רומיאו וז'ולייט'. עד אז לא עישנתי אפילו סיגריה אחת. ב'נאסר א-דין', כמתנה על ההחלפה של טופול, קיבלתי סיגר מאורי והדלקתי, שאפתי וכמעט התעלפתי. הראש הסתובב, סחרחורת, השורות באולם התחלפו, נעו קדימה ואחורה. הביאו לי קרטיב לימון מהמזנון ושמו לי על הלשון. מאז 1968 אבא שלך מעשן סיגרים, לפי החישוב הכלכלי עד היום, יוצא שעישנתי יגואר או מרצדס".

אתה איש מאמין. איך זה בא לידי ביטוי בחייך?
"אני צם ביום כיפור מגיל 13, מהבר מצווה. אמי הייתה מאמינה ואולי בגללה גם לי יש זיקה למסורת. כל ילדיי באים איתי ביום כיפור לבית הכנסת נורדיה ברחוב בוגרשוב בתל אביב. שם גם ער? כנו לכם, שלושת האחים - רן, ישי ודן - את הבר מצווה, ובעזרת השם נערוך גם לנכדים".

אנשים אוהבים אותך. כולם אומרים לי שאתה איש מקסים - איש רעים להתרועע. איך אתה מקבל את זה?
"אני שמח לשמוע שזה מה שאנשים חושבים. אני אוהב אדם, אוהב את המקצוע ומפרגן בכיף לצעירים. ואם הם רוצים לשמוע, אני גם מייעץ. אבא שלך אדם אופטימי חסר תקנה, וגם ברגעים הכי קשים: מלחמות, תאונות, צרות כספיות, אני מוצא לעצמי את הכוח להעלות חיוך ולהשחיל איזו בדיחה. אומר לך את האמת, אני לא מתאמץ להיות נחמד, זה בא לי טבעי, זה אמיתי אצלי. נול? דתי כך, זה האופי שלי. אני האופטימי האחרון".

אף פעם לא חשבת לצאת לפנסיה?
"שחקנים לא מתים, הם רק מפסיקים להגיד טקסט. אני מאוד אוהב את המקצוע שלי. בא לחזרות מאושר, מנסה להוסיף טקסט, עוזר לבמאי בהצעות, אם הוא מקבל או לא זה כבר כרצונו, עניין שלו. אני שם בשבילו אם הוא צריך אותי. התאטרון עדיין מסקרן אותי, מעניין אותי ומהנה אותי. שלא לדבר על הופעות הבידור שלי, אמנם בפני קהל מבוגר ולא בני תשחורת. כשאני עולה לשעה על הבמה עם פזמונים, חיקויים ומערכונים, איזה כיף. אל תדאג, אני לא יוצא לפנסיה. כל כמה שאני אזכור טקסט, אני אעמוד על הבמה. איך אמר הנשיא פרס: 'ואל תדאגו, אני לא אשכח למות'".

את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...