ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

ספיחס: על "הספר מסביליה"

האופרה "הספר מסביליה" מתאמצת מדי, אבל חן רייס הורסת. ביקורת כפולה

האופרה "הספר מסביליה" כתובה בסגנון הקומדיה  דל ארטה, כשהדמויות מתפתחות במשך העלילה המסובכת. את כל אלה מלווה המוזיקה המופלאה של רוסיני, שנשמעה רעננה במיוחד תחת שרביטו של המנצח ג'ורג' פליוויניאן.

דומה שתזמורת ראשון נעשית משובחת מהפקה להפקה, וכלי הנשיפה שלה, כמו גם המיתרים והנקשנים נשמעים מבריק, בוטח ומענג. ניתן להיווכח בכך כבר בפתיחה המהירה שמעצבת את האווירה של האופרה כולה. הבמאית לקחה את הפן המבדח באופרה לקיצוניות הגדולה ביותר, ולכן, בתמונת הסיום של המערכה הראשונה, ניתן לשמוע את כל הדמויות הראשיות שרות בקצב מסחרר, ונראה שכולם איבדו שליטה ויצאו מדעתם. זה בהחלט מצחיק, אך הבעיה היא שההגזמה אינה תורמת להפקה, אלא מוזילה אותה.

עם זאת, האריה של רוזינה, בשירתה המדהימה ביותר של חן רייס, תוך שהיא תולשת את השיער מרגליה היא השיא של הכל - הן מבחינת איכות השירה, הן ברמת המשחק המופלא והן בכריזמה האמנותית לעצב דמות הלובשת בייבי דול ורוד או שמלה חומה שמרנית ולהיות זמרת זוהרת, סקסית ומדהימה בכל מצב.

מוזיקלית, ההפקה הזו היא כאילו כל הזמן אונליין, ויש תחרות בין הדמויות מי מצחיק יותר ומי גונב למי את ההצגה. כללית, נראה שההפקה הזו אידיאלית לצעירים חסרי מנוח - בתקווה שהם יתחברו לאופרה וירצו עוד. אורה בינור 

זוהי בוודאי יצירת המופת של רוסיני. מדובר לא רק במוזיקה נפלאה ומענגת, אלא בתיאום מושלם של ההמצאות המוזיקליות לצורכי העלילה ולמצבים הדרמטיים. יש בה שילוב מדהים של אלגנטיות צרפתית עם המסורת הליצנית של הקומדיה דל-ארטה, ומוזיקה גאונית. אינני יכול להעלות בדעתי אופרה קומית שמשתווה לה.

אלא שכל זה לא ממש מעניין את הבמאית מרים קלמנט. היא כבר תראה לו לרוסיני מה זה להצחיק. והיא אכן מראה, אבל במאמציה המופגנים להצחיק יש משהו מתיש עד וולגרי. כבר בפתיחה, כשהרוזן שר סרנדה מתחת לחלונה של רוזינה, היא מעמידה אותו לצד פחי אשפה גדולים. על רקע כזה לא מקובל עוד לשיר סרנדות. אחר כך לא התפלאתי שהיא העמידה שני גברים שמשתינים על יד הקיר. כשרוזינה מלווה את עצמה באריה הגדולה שלה במריטת שיער מרגליה זו אמנם הברקה מצחיקה, אבל למה לחזור עליה ללא סוף?

הקומדיה היא במהותה מאבק בין הדור הצעיר, השואף להתחתן, ובין המבוגרים העומדים בדרכם. בתפיסתה של הבמאית אין כלל מאבק בין-דורי, ובכך ניטל עוקצה של הקומדיה. גם ההחלטה להפוך את דוקטור ברטולו לרופא שיניים אינה יותר מאמצעי לסחוט עוד כמה גגים, כשם שהתפאורה המסתובבת שלא לצורך מתישה בזכות עצמה. אבל מה? יש לנו במה להתגאות. קוראים לה חן רייס, שהתענוג לשמוע אותה מתחרה בתענוג לראות אותה.  אליקים ירון

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...