צרות בגן עדן
פיטר ג'קסון מזניח ב"מבט מגן עדן" את הסיפור ואת הדרמה לטובת הקפדה על ויזואליה מרשימה וקיטש נוטף
הקולנוע לא נוהג לפספס רעיונות בעלי פרופיל ציבורי גבוה ופרשות התעללות ורצח ילדים זוכות לייצוג גדל והולך בסרטים. לצד הבעייתיות שבהצגת מעשים שכאלה יש בהם פוטנציאל דרמטי ברור ונגיעה בפנים רבים: מוסרי, חברתי, דתי וכו'.
שני סרטים המוצגים כעת בקולנוע, שונים מאוד בסגנונם ובאופיים, עוסקים בתופעה הזאת. הראשון הוא "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזה, על פי ספרו של דניס ליהיין (שגם העיבודים המצוינים הקודמים לספריו עסקו ברצח ילדים - "מיסטיק ריבר" ו"נעלמה לאחרונה").
השני הוא "מבט מגן עדן" של פיטר ג'קסון, המבוסס אף הוא על ספר - "העצמות המקסימות" מאת אליס סיבולד. בעוד שב"שאטר איילנד" פרשת רצח הילדים עומדת ברקע הביוגרפי של הגיבור, ב"מבט מגן עדן" היא תופסת מקום מרכזי.
למעשה, ובאופן חריג, גיבורי הסרט אינם בני משפחתה של הקורבן, אנשי חוק או רוצחים אלא הילדה המתה. הסרט מספר את סיפורה של הילדה שנרצחה ואת פתרון תעלומת הרצח שלה מנקודת מבטה של אותה ילדה, סוזי (סירשה רואנן), המשוטטת במהלך רוב הסרט במעין גרסה סוריאליסטית ופנטסטית של הלימבו בואכה גן עדן.
פתרון תעלומת הרצח יהיה ביטוי לא מדויק, מכיוון שאין כאן תעלומה של ממש וזהות הרוצח מתגלה מיד עם מות הגיבורה. המותחן אינו "מי עשה זאת?" ואפילו לא "מדוע?" אלא "האם הוא ייתפס בטרם תילכד ברשתו נערה נוספת?".
יותר מדי פנטזיה, פחות מדי מתח. ''מבט מגן עדן''
מתוך הסרט
העובדה הזאת מקנה לצופה יתרון על פני הדמויות, אך ג'קסון אינו עושה בכך שימוש רב. הסצנות המותחות ביותר בסרט לאחר הרצח מתרחשות דווקא כאשר שניים מבני המשפחה בוחרים להתעמת בדרך זו או אחרת עם הרוצח, מתוך הכרה בזהותו כאשם.
עם זאת ג'קסון מביים את הסצנות במיומנות תוך שימוש נפלא בתאורה בסאונד ובהצבת מצלמה כך שהצופה מוצא עצמו מרותק לכיסא באימה.
נוסף לתעלומת הרצח ניצב במוקד הסרט תפקודה של המשפחה לפני ובעיקר אחרי הרצח עם השבר הגדול שהוא מביא בין האב (מארק וולברג) האובססיבי לחקירת הרצח לאם (רייצ'ל ווייז), המתקשה לעמוד בסבל. סוזי עוקבת אחר המתרחש ממחוזות הביניים שבין העולם הזה לעולם הבא, ואף משמשת שותפה סמויה לנעשה כשהיא לא עסוקה בגן השעשועים החדש והמרהיב שלה.
ג'קסון עושה כצפוי עבודה נפלאה בצד הוויזואלי של הסרט, בין אם מדובר
בעיצוב המוקפד של הפרוור האמריקני של שנות ה-70, בזה המרהיב של גן העדן הקטן של סוזי או בנקודות ההשקה שביניהם. אלא שהוא מזניח את הצירים העלילתיים החזקים של הסיפור (החקירה, קריסת המשפחה) לטובת רגעים ארוכים, יפים לעין אך נוטפי קיטש, של שעשועים ומחולות במחוזות הפנטזיה, ושל התרפקות על נעוריה האבודים של סוזי.
בכך הוא מכביד על התקדמותו השוטפת של הסיפור, קוטע שוב ושוב את המתח ומבלבל את הצופה הנע ונד בין מלודרמה סוריאליסטית, דרמה משפחתית ריאליסטית ומותחן פשע.
שילוב דומה בין התבגרות, אלימות ופנטזיה ב"יצורים שמיימיים" הביא את ג'קסון בשעתו להוליווד. ממקום מושבו היום, עם עושר האפקטים שבידיו, אותם חומרים מתקשים להתחבר. "מבט מגן עדן" הופך לסרט שחלקו נצפה מקצה המושב וחלקו בעיניים משתאות - אם משום יופיו החזותי, אם משום עומס הקיטש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם