שליח מצווה: על "השליח"
בניגוד ל"מטען הכאב" המעוטר והצדקני, שגם דן במעורבות האמריקאית בעיראק, דווקא "השליח" הלא תמיד בשל מייצר מחאה אותנטית
ועוד פעם: אסור באיסור גמור להיגרר להתפרצויות האבל של אותם הורים, נשים או לפעמים צאצאים רכים בשנים, כשהם מבינים כי הילד או בן הזוג או האבא (ולעתים רחוקות אפילו האמא ) נהרגו שם הרחק בעיראק.
במדים מגוהצים, כומתה על הראש וחזה זרוע במדליות גבורה מתייצבים שני שליחי הצבא האמריקאי - וודי הרלסון ובן פוסטר- בפתחם של בתים שאננים, מול מדשאות של פרוורים או במשכנות נשות צבא קבע, כדי לנצח בקרב הסמוי שמנהל הצבא כנגד חרושת השמועות הדיווח האינטרנטי או הסלולרי הזריזים;
להיות הראשונים שיבשרו למעגלים אנושיים שונים על הצטרפותם שלא מרצון אל משפחת השכול. מי ששולח את השניים למשימה כפוית הטובה מתעניין פחות בתגובות הנסערות למשמע בשורות האיוב והרבה יותר בראשוניות ובאקסקלוסיביות של הדיווח.
שהרי יש לנו פה עסק עם מקצוענים השוקלים היטב השקעה מול רווח סיכון מחושב לעומת תועלת, ובנקודות אלה הצבא חייב, אבל ממש חייב, להיות המנצח הבלעדי. שכן חלילה לה לאלמנה הטרייה לשמוע מגורם לא מוסמך על דבר נפילת בעלה בקרב.
בימי קדם שרר אותו מנהג מוכר שבמסגרתו הרבו להרוג את נושאי הבשורה הרעה. גם עתה, לפחות בין קפלי עלילתו של הסרט "השליח", שעוקב אחר פעילותם של המבשרים בני זמננו, הסיטואציה רחוקה ממצב של השלמה ורוגע.
שני המבשרים מטעם צבאו של הדוד סם סופגים יריקות, קללות, יחס של בוז ואפילו מכות. והכול במסגרת אותו ריטואל עקידה נושן שעקרונותיו מוכרים זה מכבר - אתם תיתנו לנו את ילדיכם הצעירים, אנחנו כבר נדאג להרוג אותם באופן פטריוטי והרואי. בתמורה לעסקה זו מותר לכם לפרוק את זעמכם הקדוש על ראשי נציגנו המוסמכים, אבל לא להגזים בבקשה.
וכמו תמיד צץ גם כאן הקשר הישראלי. אורן מוברמן שכתב בעבור "השליח" את התסריט (עם אלסנדרו קאמון האיטלקי ) ואף ביים אותו הוא יליד גבעתיים שלפני שני עשורים בטרם עקר לאמריקה עשה פה שירות צבאי. הסיטואציה הבסיסית אם כך אינה זרה למוברמן בהתחשב בפעילות המוכרת של יחידות קצין העיר המפוזרות בארץ.
אם את/ה רואה מבעד לחלון ביתך זוג חיילים במדים ייצוגיים שום דבר טוב לא יצמח מכך. השיעור המפוכח הזה שהוטמע כבר בדנ"א הישראלי חלחל בשנים האחרונות גם אל תוך מחזור הדם של החברה האמריקאית ומוברמן שם לעצמו למטרה בדיקת פולחן זה משני עברי המתרס שלו - השכולים לעומת המקצוענים. "השליח" עוקב אחר שישה מקרים שבהם מגיעים אנשי צוות הבשורה אל משפחות שונות לגמרי זו מזו עם אותו הטקסט בדיוק. התגובות
לא תמיד מדובר ברצף קוהרנטי. מוברמן, תסריטאי בעל ניסיון (בעשור האחרון כתב את "אני לא שם", "חיי נישואין" ו"בנו של ישו") שזו לו עבודת הבימוי הראשונה, נוטה לעתים לשבור את משחק הפינג
פונג הצפוי לכאורה שבין נושא הבשורה לבין זה שמקבל אותה.
לא אחת נקטעת העלילה וגולשת אל קטעי מעבר המבוימים בחספוס רב, חובבני כמעט, שבהם נראים פוסטר והרלסון ברגעי השבירה הפרטיים שלהם, שקשורים לעתים לעבודתם הצבאית המתסכלת ולעתים הם בבחינת הד עמום לעברם האישי.
על פוסטר נאמר במהלך הסרט כולו שהוא צל"שניק, גיבור מלחמה אשר השליך נפשו מנגד, על פי מיטב קלישאות הז'רגון הצבאי, והציל את חבריו ליחידה מגורל מר. הוא עצמו נושא זיכרון שונה לגמרי מאותם אירועים טראומטיים שהתחוללו בסערת הקרבות בעיראק.
ההנגדה הברורה הזאת שבין הפרסונה הציבורית הרואית שלו לבין סודותיו הכמוסים אינה מיטיבה עם מצבו הפסיכולוגי. ואותם הדברים לגבי הפרטנר שלו וודי הרלסון שמרבה להימלט מהדמונים הפרטיים שלו באמצעות טבילה בכוסות אלכוהול.
המפנה הדרמטי בתסריט מגיע כאשר במסגרת שליחותם הגיהינומית פוגשים השניים בסמנתה מורטון ובבנה הקטן, המתבשרים כי מטען צד שהונח בשולי הכביש למוסול הרחוקה הפך אותם באחת לאלמנה וליתום.
בין מורטון, המתקשה להיכנס למצב של אבלות טוטאלית עקב מות בעלה הלא ממש אהוב, לבין פוסטר המתקשה להיחלץ מהטראומות שלו, נוצרת הבנה שבשתיקה הנושקת אל מצב של התאהבות בין מיואשים. הסרט נוסק לגבהים מרשימים, באותם רגעים שבריריים שבהם השניים כמעט מפילים את חומות המגן הפריכות זה של זה.
הרלסון ("רוצחים מלידה", "לארי פלינט", "זומבילנד") בעל התדמית הקשוחה אינו מהסס לצאת כאן נגד הדימוי הקולנועי המוכר שלו ולעצב דמות של קצין מעורער שהפסיד כבר את מרבית הקרבות של חייו. הדיוק הרב והרצינות שהושקעה בבניית תפקיד זה סללו בעבורו את הנתיב למועמדות השנייה שלו לפרס האוסקר (לפני כן היה מועמד על "לארי פלינט"). מוברמן עצמו היה מועמד השנה לפרס האקדמיה על כתיבת התסריט ל"השליח".
למרות כמה פגמים בהכנת התסריט, בולט יתרונו של "השליח" כשמשווים אותו למתחרהו בתחרות האוסקר - "מטען הכאב". שני הסרטים צוללים לדיון אל תוך המשמעויות של המעורבות האמריקאית במלחמת בעיראק.
לעומת צדקנותו הפוליטית של "מטען הכאב", המבכה את מר גורלם של החיילים שנשלחו להפיץ במזרח התיכון את דבר הבשורה הדמוקרטית בנוסחיה האמריקאים, מבינים יוצרי "השליח" - מוברמן, שותפו לכתיבה קאמון וצוות השחקנים המרשים - את כללי המשחק הציני שעמדו בבסיסה של המלחמה הזאת.
וכך, למרות הליטוש המקצועני של קתרין ביגלו ו"מטען הכאב" שלה, דווקא "השליח" הלא תמיד בשל הוא הסרט שהצליח לשמר את האותנטיות שבמחאת הנגד, בניגוד למתחרהו עמוס הפרסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם