עדי עזרוני: "אני כבר לא הטאלנט"
עדי עזרוני עשתה דרך ארוכה מכוכבות בערוץ הילדים לתפקיד קורע לב בדרמה "חטופים". בדרך היא הספיקה להפיק בניו יורק סרטים שזכו לשבחי הביקורת, להתחתן וגם להבין שיש גבול לדלתות שהיופי יכול לפתוח. הנסיכה ועדשת המצלמה
עדי עזרוני ואסי כהן צילום: שי כהן ארבל
"יש בי חלק נוסטלגי, אבל אני לא מתנפצת. אך ב'חטופים', הייתה סצינה שבה אני מתעמתת עם אסי כהן (בסדרה, אחיה שנשבה לפני 17 שנה, גב"ח) והוא מזכיר לי את כל היופי שהיה במשפחה, יופי שנלקח כשהוא נשבה. ואני מוכיחה אותו על מה שההיעדרות שלו עשתה למשפחה שלנו. עשינו כמה טייקים ואז גידי רף, הבמאי, אמר לי: 'אולי תשאלי אותו מהמקום הכי פשוט: למה זה מגיע לי? זה הכל'. וזה היה מדהים, כי עשינו את הסצינה ופשוט נשפכתי שם. פרצתי פתאום בבכי ממוטט. בשבילי זה היה מדהים. לא האמנתי שהמקום הזה קיים בי".
את יכולה להסביר מה קרה לך שם?
"זה היה מקום שאיפשר לי צינור של רגש שהיה חסום אצלי. פתאום גיליתי בתוכי את המקום שבוכה מתוך חוסר, מתוך כאב. וזה הביא אותי למקום מאוד חשוף, כן, שלא ידעתי בכלל שקיים אצלי. אני בחיים שלי פרו-אקטיבית, מאורגנת, יעילה ועם הדמות של יעל הגעתי למקומות נורא חשופים ולדברים שלא ידעתי שקיימים בי. התחברתי לעצב מאוד גדול וזה לא בא לי בקלות. אמרתי לגידי בסוף צילומי העונה, כשנסעתי בחזרה לניו יורק, שנורא אתגעגע אליה. היא הפכה לחלק ממני. והיא בתוכי".
עכשיו, עזרוני יכולה כבר להרשות לעצמה לשחרר חיוך בלונדיני זהיר. אחרי שנכנסה לנעליה של יעל, אחותו הכבויה של שבוי צה"ל, בדרמה המדוברת של "קשת", "חטופים", היא באמת יכולה להיות מבסוטה לרגע. ועדיין, אל תטעו: מדובר בעזרוני, וורקוהוליקית שמנווטת בין קריירת משחק בישראל לפול טיים ג'וב של הפקה ויזמות בניו יורק, בחברה שלה "ספרינג פיקצ'רס" (אגב, לאחרונה אף הוצג בפרמיירה בישראל "הולי", סרט אותו הפיקה ושגרף תשבחות מה"ניו יורק טיימס".(
בקיצור, לא היא הבחורה שתיהנה מרגע של שביעות רצון בטלה. במבט ראשון יש בה משהו פריך ושברירי, אבל חמש דקות איתה מגלות שעזרוני ממש לא פראיירית.
עדי עזרוני ואסי כהן, שמגלם את אחיה ב''חטופים''
צילום: שי כהן ארבל
לחיות עם נוכח-נעדר
מי שמכיר אותה מתפקידיה הקודמים, בין אם כנסיכת ערוץ הילדים שעושה שמח בעיבורי קריית מלאכי או כשירה, הפרסומאית היפהפייה והנכה רגשית בסדרה "מתי נתנשק", הולך לגלות ב"חטופים" שעזרוני היא הרבה יותר ממה שחשבנו. הדרמה, שעוסקת בסיפורם של שלושה חיילים שנחטפו על ידי החיזבאללה ומציגה כוכבים כיורם טולדנו, מילי אביטל, יעל אבקסיס, אסי כהן וגל זייד, עוסקת בהתמודדות של השבויים עם החזרה הביתה, במישור האישי, המשפחתי והציבורי. ומתברר שדווקא המשפחות שנותרו מאחור מצולקות רגשית יותר מהשבויים עצמם.
עדי עזרוני ואסי כהן צילום: שי כהן ארבל
צפייה בפרומואים ובפרק הראשון מגלה משחק מצוין של המשתתפים, שימוש וירטואוזי במבע קולנועי, אבל גם אי נוחות שנובעת משימוש ציני בחומרים טראגיים לטובת התסריט. פרובוקציה? עזרוני דווקא לא מסכימה: "אני לא חושבת שמי שיצפה בסדרה יחשוב ככה. ההתמקדות היא בחזרה שלהם, לא בשבי או במאמצים להחזיר אותם. ההתעסקות בנושא בצורה הזו, היא לא טאבו. נהפוך הוא: נורא חשוב לנו להתעסק בזה כחברה. אני חושבת שהיה קל להפוך את הסדרה למשהו מאוד דוקומנטרי ומשם לסנסציוני.
מאוד נזהרו שזה לא יקרה. הכול שומר על הסדרה כיצירה טלוויזיונית, עם פער בין הכאב הפרטי למה שקורה על המסך.
"השם 'חטופים' בעיניי לא מתייחס רק לשבויים, אלא גם למי שהם השאירו מאחור. גם החיים של המשפחות בבית נלקחו מהן. כשקראתי את התסריט ממש התרגשתי, מצורת הכתיבה, מהדמות עצמה וכמובן מהנושא הטעון. ואין לי קשר אישי לנושא, מעבר למה שמרגיש כל ישראלי. נורא רציתי להכיר את יעל. היא 'אחות של', וזה קצת שונה ממה שאנחנו שומעים בתקשורת. לא מדברים על האחים. והרי בזמן שהאח נשבה וההורים נלקחו איתו, גם החיים שלי, כאחותו, נלקחו. אלו חיים של לחיות עם נוכח-נעדר. אין לך פריבילגיה להיות ילד רע ולעולם לא תוכל למלא את הכאב, העצב, החור שנוצר".
יעל היא דמות כבויה. מאיפה התחברת אליה?
"מאוד פחדתי ממנה, מלהגיע לעומק ממקום מאוד כן. הייתי צריכה להשיל הכל. חשיפה זה דבר מפחיד. אצל יעל הייתה חשיפה מורכבת, כי יש בה גם רצון לנקום, להתחבר. אני הרבה יותר בריאה ממנה. יש לה מקומות שאני בחיים האישיים שלי לא מרגישה. יעל צריכה שיטפלו בה, אני לא מבקשת את זה. בכלל, היא מאוד שונה ממני. היא נקשרה אצלי לחלקים פנימיים, נעדרים. אלו לא חלקים שאני מתקשרת איתם ולכן יצאו ממני דברים שלא האמנתי תוך כדי הסדרה, כמו הבכי ההוא.
"לקח לי זמן להשיל את המסכה שהיא אני - כל מה שאת יודעת על עצמך. הבגדים והנעליים שלה היו נורא חשובים לי, כדי להרגיש אותה. הבגדים אצלה הם משהו שמכסה את הגוף. חולצות גזורות, פיג'מות, בלי איפור. אין לה תזוזות פתאומיות והיא לא לגמרי כל הזמן שם. העבודה עם אסי, שמשחק את אחי, הייתה מדהימה. כל סצינה הרגישה נורא אמיתית. ונורא קל להתאהב באסי. המבט אחד בשני הרגיש לנו נורא קרוב. לא הייתה שם עבודה. זה בא לי נורא בקלות וזה עזר לי להיכנס יותר עמוק לדמות".
עדי עזרוני
צילום: שי כהן ארבל
התחושה היא שעברת עם הדמות הזו טלטלה מאוד גדולה.
"בתור אדם מוחצן, להתכנס היה סוג של זכות שאני לא נותנת לעצמי בחיים. אתה מגלה שיש יותר מאופציה אחת לחיות. בארוחות הצהריים גיליתי שאני לא יכולה לחזור לשיחות סט מסביב לשולחן, הייתי מרוחקת, במקום יותר סהרורי".
אמרת פעם שהמראה שלך הוא כרטיס הכניסה שלך. שאת יפה ושאין לך בעיה עם זה. כאן מחקו לך את כל הסממנים החיצוניים.
"אני יותר צופיפניקית ומושבניקית ממה שחושבים. מגפי חליבה בעיניי זה הדבר הכי מדהים בעולם. כשאין לך את זה בתפקיד, זה מאוד משחרר. במכנסי החליבה של יעל, בלי חזייה, אני מרגישה הרבה יותר סקסית מאשר בחליפת חתול".
התחושה היא שבאופן כללי את פחות סומכת על המראה שלך מבעבר.
"כיום, כשאני מפיקה, אני מבינה שלא מעניין שאהיה יפה. אני כבר לא הטאלנט. ומצד שני, כשאני מגיעה לארץ ואני כן הטאלנט, אני מתגעגעת להפיק. זו פוליגמיה מקצועית, אבל לא הייתי יכולה לחיות אחרת".
חטופים
ינאי יחיאל
ילדה עם כובד
אם מישהו היה מספר לעזרוני לפני עשור שבגיל 31 היא תבצע ג'אגלינג בין הפקה אליטיסטית בניו יורק לתפקידי משחק שאפתניים בישראל, היא הייתה משחררת גיהוק קטן וחינני, ורצה להחליף דאחקות עם חבריה לערוץ הילדים. כיום היא לא מסוגלת להרפות משני צדי המקל ")אחד מהם לא היה מספק אותי.("
עזרוני עם ליאור אשכנזי ב"מתי נתנשק" יוסי צבקר
אחרי שירות בצה"ל, עזרוני צנחה ישר ללונה פארק המכונה "ערוץ הילדים". במשך ארבע שנים היא פיזזה על המסך, לצד לימודי פסיכולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. אבל דווקא כשהייתה בשיא הצלחתה כאיקונה לזאטוטים מנוזלים, החליטה לחתוך לניו יורק.
"אני מאוד מעריכה את השנים שעשיתי בערוץ. זו הייתה חוויה בלתי רגילה, זה לא משהו שאני מתחרטת עליו", היא מתעקשת. "אני לא רואה בזה עוול. אני לא מרגישה את זה, אולי כי אני נסעתי מפה ויש לי קריירה וחיים אחרים, ואין לי תחושות שאני מנסה לפרוץ מהתדמית הזאת של מנחה בערוץ הילדים. יש מעט מקומות שבשבוע אחד את יכולה לראיין את ראש הממשלה, לעשות דמות קומית ולהופיע בקריית מלאכי וב'פסטיגל.' זו סטיגמה, להגיד שזה שטחי".
אז מה קרה לך, בעצם?
"הרגשתי שאני מסתאבת, שמה שנהיה חשוב זה את מי צילמו ולמה. ופתאום הרגשתי בחילה - שזה לא אמיתי. כי או שאתה הולך עם זה עד הסוף, או שלא. ולא הרגשתי שזה ממלא אותי. זה הריק הכי מבאס בעולם. הכל נראה לך מלא דאווין וזיוני שכל. כשהשאלה הייתה או עוד 'עיר ערוץ הילדים' או נסיעה, היה לי ברור מה לעשות." יש משהו במהלך הקריירה שלך שאת מתביישת בו?
"להיזכר איך התנהגתי מול מצלמות כשהייתי בערוץ הילדים. הייתי מין ילדה כזאת: היו דרישות מסוימות ודרך שמתייחסים לאנשים. אתה רגיל לראות את מי שסביבך כנותני שירות. וכשהתחלתי להפיק פתאום התייחסו אליי כנותנת שירות. מישהי אמרה לי פעם: 'מי את בכלל? מי את חושבת שאת?', היא הסתכלה רק על הבוטום ליין. על כל פעם שצעקתי על איזה עוזר הפקה - אני מקבלת היום באבי אבי".
כשעזרוני נחתה בניו יורק, היא לא ממש נגסה בתפוח הגדול מלוא המנשך. ונאמר זאת כך: באותו זמן, היא לגמרי הסתפקה בהישרדות כלכלית. "אף אחד לא יודע מי אתה, אין לך רשתות ביטחון", היא נזכרת. "אתה לבד בשטח. נורא נבהלתי בהתחלה, אבל הרגשתי שמחה שאני מרגישה משהו. הלכתי להיות מלצרית בצ'לסי כי הייתי צריכה כסף ודי מהר פיטרו אותי, אבל עדיין, הרגשתי יותר בן אדם מבערוץ הילדים".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סגנון החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם