חצויה: ראיון עם מילי אביטל
בגיל 38, עם רזומה של 17 שנים מחוץ לישראל, מסתגלת מילי אביטל למשחק חייה הכפול. מחוברת באינפוזיה אל הארץ, אבל מרגישה הכי שייכת בניו יורק, מככבת בדרמה החדשה "חטופים", אבל ממשיכה ללכת שבי אחרי החלום: מעבר לכיסא הבמאית
לפני שהספיקה להתאושש נכנסה, באיחור מתוזמר היטב, יעל אבקסיס, שובל של צלמים משתרך אחריה כמו הינומת פאייטים מנצנצת. בניגוד לאביטל, שנראתה כאילו קפצה לכאן מהאפטר פארטי של האוסקר, אבקסיס נראתה סתורה, נונשלנטית ופזורת דעת באופן חינני, כמו תמיד. שיערה נחפף זה עתה, שמלה שחורה רחבה ומעיל עור ענק הסתירו את גופה, היא בקושי התאפרה ובאופן כללי, נדמה היה שעצרה בקניון באמצע סיבוב של סידורי אחר הצהריים.
בתוך הפואייה התערבבה בינתיים אסופה בלתי אפשרית של מוזמנים, שכללה פוליטיקאים כמו אהוד אולמרט, פדוי השבי חזי שי והאב השכול חיים אברהם, וסלבז ריאליטי כמו יוסי בובליל. כולם דשדשו על השטיח בחולצות מקומטות וסנדלים, ניהלו שיחות סרק, אכלו תותים נבולים ועישנו למרות האיסור. זו הייתה פרמיירה ישראלית קלאסית, שכולה אנטי קליימקס אחד גדול.
אביטל, 38, אספה את עצמה, התייצבה בצייתנות אמריקאית מול המצלמות, המיקרופונים ועשרות כתבי האינטרנט השונים, השיבה בסבלנות אין קץ לשאלות כמו: "את חברה של אנג'לינה ג'ולי?", והקפידה תוך כדי לשלב רגל על רגל עבור צילומי הגוף המלאים בשביל ליצור את הזווית המחמיאה. אבל כל הזמן הזה היא בערה מבפנים. "נראיתי כל כך לא קשורה, זה היה נורא", היא קובלת בדיעבד, "זה העציב אותי, כי זה גם נתן לי תחושה שאני לא קשורה באמת, ורגשית אני מרגישה כאן כל הזמן. אבל הנה, פתאום קורה דבר כזה, ואני רואה את זה מבחוץ, ואומרת: וואט דה פאק?".
אז שכחת קצת את הג'וחיות הישראלית. זה לא כל כך נורא.
"את חייבת להתאים את עצמך למקום, אחרת זה טיפשי. התעקשתי על איפור ושיער ברמה של טלוויזיה כי ידעתי שנצטלם, אבל אז הגעתי וראיתי שלעומת אחרים נראיתי כמו ליצן. כי אנשים פשוט חפפו ויצאו מהבית. ולמה לא, בעצם? הרי זה כולה קניון".
יותר מפדיחת הלוק, הטרידה את אביטל תחושת הזרות החריפה. אחרי 17 שנה בארצות הברית היא כבר מזמן לא השחקנית הישראלית שנסעה לנסות את מזלה מעבר לים רק כדי לדשדש לכאן בחזרה אחרי שנתיים, אלא אמריקאית לכל דבר.
"בנג'מין, הבן שלי, הלך לגן פה, הוא דובר שתי שפות, הוא חצי ישראלי לכל דבר. החגים בבית שלנו הם ישראליים, לא יהודיים-אמריקאיים. יש לי יותר נקודות השקה עם ישראלים מאשר עם יהודים-אמריקאים. זה כל כך שונה".
במה?
"יש להם גישה הרבה יותר מתגוננת, גלותית. הם לכודים בתוך איזה שימור מבוהל. כשחזרתי לפה כדי לעשות את 'נודל' (סרטה של איילת מנחמי), זה מאוד מירכז אותי בחזרה. לארץ, למשפחה שלי, למקום שבו גדלתי. בדיעבד, אני חושבת שהייתי צריכה לעשות את זה כדי לעשות ילד. יש משהו בחיבור המחודש למקורות שלך, שמעורר בך את הרצון להקים נחלה משלך".
אז למה בעצם את לא חוזרת?
"קודם כל, כי יש לבעלי שם קריירה ומשפחה. וגם לי. וחוץ מזה, בסופו של יום, בניו יורק אנחנו מרגישים הכי שייכים".
איך זה מתיישב?
"המפגשים האנושיים שם לא מפסיקים להדהים אותי. לא מזמן הלכנו לשחק בשלג בפארק, והיינו רק אני והילד, ועוד קבוצה של אנשים מסקנדינביה, וזוג אמריקאים עם שלושה ילדים מאומצים מקניה. אני מתה על זה ואני גם אוהבת את העובדה שהניו יורקים נותנים ספייס. עומדים כמו סרדינים דחוסים בסאבוויי, אבל לא יוצרים קשר עין. הם מכבדים את שני הסנטימטרים שיש לך לעצמך. הם קולטים שזה לא הזמן לחבר'ה".
את לא אוהבת חבר'ה?
"לא. אני לא סחבקית. אף פעם לא הייתי. אני מעדיפה אחד על אחד, תמיד העדפתי. אני פשוט לא לוקחת כמובן מאליו שאני אמורה להיות חברה של כולם. אל תשכחי גם שבשנים המעצבות של חיי, בשנות העשרים שלי, הייתי בחו"ל ולא כאן. אין לי אותן חוויות חברתיות ישראליות משמעותיות שיש כאן לכולם. לא הייתי כאן ברצח רבין, לא עשיתי טיול של אחרי צבא בהודו. לא היו לי חיים תחת איום טרור. ראיתי את הדברים האלה מבחוץ".
זה קשה לך לפעמים?
"כן. כי לפעמים אני מסתכלת ואומרת: רגע, אבל החוויה הזו, רצח רבין, נצרבה בי הכי עמוק, היא חלק ממני. אבל אני גם מאמינה שהעבר שלי הוא בדמי. אף אחד לא ייקח אותו ממני, גם אם לא הייתי שם".
במידה מסוימת נגזר על אביטל לחיות קיום חצוי. להיות תמיד כאן ושם, ואף פעם לא בשום מקום באמת. בשני הצדדים מקבלים אותה בחום ואף על פי כן, תמיד נותר שם ריחוק מסוים כי אחרי הכל, היא תכף הולכת. באופן משונה, אביטל חיה עם הדואליות הזו בשלום. על אף חזותה השמרנית והקלאסית - יש מי שיגידו הפולניה - זו דרכה לבטא את המרדנות שלה: ללקט מכל מדינה את תפיסת החיים והמנהגים שמדברים אליה, ולגבש מהם את הדרך שלה. לא להשתייך עד הסוף. לשמור תמיד על מרווח נשימה, על היכולת לקום וללכת.
תעשיות הקולנוע והטלוויזיה בשתי המדינות מקבלות אותה בזרועות פתוחות: בארצות הברית היא משתתפת בעונה החדשה של הסדרה הפופולרית "דמג'ס" לצד גלן קלוז. כאן, לעומת זאת, היא מגלמת ב"חטופים" את דמותה של נורית, אשתו של אורי (ישי גולן) שנכלא 17 שנה בשבי הסורי, שנישאה בזמן זה לאחיו (מיקי לאון).
עוד בטרם עלתה למסכים, משכה "חטופים" לא מעט אש מכוחותינו. ההחלטה לנבור בפריים טיים באחד הפצעים הרגישים ביותר בחברה הישראלית התפרשה אצל חלק מהצופים והתקשורת כמניפולציה צינית לצורכי רייטינג. תרם לכך גם הפרומו, שעשה שימוש באלמנטים מתוך המאבק לשחרורו של גלעד שליט, ובעיקר תרם לכך התזמון.
בקשת בחרו במכוון לצאת עם הסדרה דווקא עכשיו, כששחרורו של שליט נמצא על סדר היום הציבורי יותר מתמיד. משפחת שליט הוזמנה - כמו כל משפחות החטופים ופדויי השבי, שחלקם אף היו מעורבים בתחקיר וביצירת הסדרה - לצפייה מוקדמת. בזכיינית אף הביעו נכונות לקבל הערות או בקשות שיעלו בעקבות הצפייה, אולם במשפחת שליט הבהירו: "החיים שלנו הם לא דרמה ולא הופעה בטלוויזיה, לא מתפקידנו לתת אישור".
אביטל לא מהססת כשהיא נדרשת לשאלה אם הדיון שעומד במרכז "חטופים" הוא אכן לגיטימי. "הסיפור של 'חטופים' לא מנסה להקביל למציאות והטרגדיה האנושית הזו לא קרתה, לצערנו, רק לגלעד שליט", היא מבארת, "יש מאות שבויים, חלקם חזרו לכאן, וזו קהילה פעילה, שאנשיה מחוברים מאוד אחד לשני, ונושאים המון כאב. לאנשים האלה יש משפחות, מה שאומר שאלפי אנשים נפגעו מהטראומות האלה. מגיע להם שקולם יישמע. אסור לשים אף אחד במקום אפל וחשוך שאסור לגעת בו. פעם גם אסור היה לדבר על אונס, או על גילוי עריות. אי אפשר שיהיה טאבו כזה בישראל. זה מסוכן לנו כחברה".
את לא מרגישה שבאיזושהי דרך גנבתם את סיפורם? חמסתם מהם את חייהם?
"לא, כי הסיפורים בסדרה נשענים בחלקם על סיפורים של משפחות פדויי שבי ושבויים מעמותת 'ערים בלילה', שמאוד רצו ושמחו לשתף פעולה איתנו. מהם הבנו שכשחייל נופל בשבי, וזה הופך להיות עניין לאומי, גם החיים הפרטיים שלהם ושל המשפחות שלהם מופקעים. יש איזושהי מעורבות רגשית של האדם הפשוט בחיים הפרטיים שלהם וגם איזו לגיטימציה להביע דעות על הבחירות שלהם, בעיקר על הנשים: אם הן מתחתנות מחדש או לא, משמרות את הזיכרון או ממשיכות הלאה".
את יכולה להבין בחירה כמו זו של הדמות שלך?
"אני יכולה להבין כל בחירה, כי אני לא מסוגלת בכלל לדמיין את עצמי במצב כזה ובטח לא לשפוט אותה. מה שרק מחזק את הדעה שלי שדמות כזו חייבת להיות על מסך. שאנשים יבינו את המחיר שהיא משלמת ולא יישארו רק עם הקלישאה של האישה האצילית שסוחבת את עול ההמתנה לבעל השבוי".
ברור לך שעצם העובדה שאת לא גרה בישראל מעמידה בספק את היכולת שלך להטיף למשהו.
"קודם כל, אני האחרונה שתטיף. מבחינתי, הארץ היא כמו איבר שהשארתי מאחור. הקשר שלי לפה הוא כל כך רגשי, מהול בגעגועים ושמחה ועצב וזיכרונות. העובדה שאני עדיין יכולה להתחבר לתרבות הישראלית מהמקום שאני באה ממנו, שהוא קצת מעורבב, קצת היברידי - נדירה ויקרה לי מאוד. וזה גם גורם לי לעשות בחירות ברורות מאוד".
כלומר?
"כשחזרתי לפה, קיבלתי לקריאה תסריט של מייקל ווינטרבוטום (במאי בריטי מוערך שביים את "אנשי המסיבות" ו"וונדרלנד"), על תולדות המחתרות. זה תסריט מאוד מדובר, קולין פירת' אמור לשחק, אבל הוא היה כל כך אנטי ציוני שסגרתי אותו אחרי 20 עמודים. קראתי את זה והיו לי דמעות בעיניים. זה במאי שנורא אהב אותי וחלמתי לעבוד איתו, וכאב לי לקרוא איך הוא מתאר את תחילת הציונות מנקודת מבט קיצונית כל כך. חשבתי שהוא ידבר על המסע הרגשי והפסיכולוגי של חברי המחתרות, לא שהוא יתחשבן איתם פוליטית".
זה קורה הרבה?
"זה קורה לי, למילי. לפני עשר שנים, כשהסדרה '24' התחילה, הציעו לי תפקיד גדול בעונה הראשונה. אבל באותו יום קיבלתי גם הצעה להיות במיני-סדרה על גטו ורשה לאן-בי-סי. והיה לי ברור לאן אני הולכת. זו הייתה בחירה קרייריסטית מטומטמת, אבל מבחינה רגשית הייתי חייבת לעשות את זה. אני יהודייה, אני לא אעשה סרט על השואה? אין סיכוי. הסוכנים שלי רק אמרו ביובש: 'טוב, זאת הקריירה שלך, את צריכה לבחור מה שאת רוצה'. ולא תגידי תפקיד ראשי. כולה תפקיד של איזה דבורה אחת, לוחמת".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם