מה יש לך, גברת וייס?
לגיבורה הראשית של הספר "כאן יעל וייס, תל אביב" מאת יובל אברמוביץ' היה פוטנציאל להפוך לבריג'יט ג'ונס הישראלית. במקום, קיבלנו פקאצה די מעצבנת שטובעת בצדקנות, יהירות ושנאת נשים. יערה רובינזון לא מצליחה להזדהות
''כאן יעל וייס, תל אביב'', יובל ארמוביץ', הוצאת ''סלע ספרים''
כבר מהכריכה ("סקופים שזורמים לפתחה בתדירות של שליח פיצה" וכו') הבנתי שלא מדובר ביצירת מופת פרי עטו של ג'יימס ג'ויס הישראלי. ובכל זאת, הייתי די בטוחה שהנה ספר שאיתו אוכל להעביר בכיף כמה ימים חפים מיומרות אומנותיות כלשהן.
"כאן יעל וייס, תל אביב" הוא סיפור מתח בלשי המספר את סיפורה של וייס, צעירה עם תקוות גדולות שמגיעה מכרמיאל אל העיר הגדולה תל אביב במטרה לכבוש אותה בסערה. כמו בכל סיפור סינדרלה טוב, יעל, שמתחילה את דרכה כמזכירת מערכת בערוץ חדשות סטייל "חשופים", מוצאת את עצמה מדווחת במקרה מהערבה על אייטם חדשותי ממעלה ראשונה.
בהמשך, כשהסקופים ממשיכים לרדוף את הכתבת הצעירה באופן מסתורי, מתחילה וייס לתהות האם באמת מדובר בצירוף מקרים או שאולי מישהו מושך בחוטים מאחורי הקלעים.
אז מי היא הגברת? "אני אוהבת שאנשים פונים אליי בשמי הפרטי", היא אומרת. "יש בזה, בעיניי לפחות, משהו קסום וראשוני, רק שבשגרה אנשים כמעט שלא משתמשים בו. בשביל אמא אני 'פרח', סבתא קוראת לי 'אפרוח', החברים מהבית קוראים לי 'טינקרבל' בגלל שאני מעופפת, רענן, השותף שלי לדירה, קורא לי 'שרלילית' למרות שאני חסודה יחסית אליו, והפקידה מהבנק, שמתקשרת לבשר על עוד צ'ק שחזר, קוראת לי 'גברת וייס'".
בדיוק כמו גבר סטרייט שמפנטז על שתי לסביות שגוררות אותו איתן למיטה בתשוקה, פורט אברמוביץ' על כל קלישאה שקיימת בסיפורי הסינדרלה סטייל ברידג'ט ג'ונס. והאמת? לי זה לא הפריע.
נתתי לעצמי בהתחלה לטבוע בהנאה בסיפורה של וייס, מיס צפון לשנת תשעים ומשהו שאחרי חודש של חיים כמובטלת בדירה מעופשת מאחורי שוק הכרמל, שמאלה מהבאסטה של הדגים, מצליחה להגשים את עצמה בבועה התל אביבית. התאהבתי בשותף הגיי שלה, רענן, שמדרג הומואים נשיים יותר ופחות בסולם "תסתמי" ואפילו נהניתי מסלנג חדש (בשבילי לפחות) דוגמת, "עד שכרטיס הסים נכנס למקום", בעודי נזכרת באסימון ובפלורוסנט.
אבל, אחרי קריאה של כמה עמודים הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר. שלא כמו ברידג'ט ג'ונס העגלגלה שגרמה לכולנו להתאהב בה, עם כל פיסת מידע נוספת שקראתי על גברת וייס הבנתי שהבחורה הזאת פשוט פקאצה.
זה התחיל בזה שהיא זרקה שקית גראס מהחלון בלי שום התגרות מצד שוטרים אלא סתם מתוך אקט של צדקנות מעיקה, המשיך בזה שהיא בחרה חברה חדשה מאותגרת משקלית כי "כמו כל אישה נורמלית, גם אני הייתי חייבת לפחות חברה אחת שמנה בסביבה. זה מועיל, זה מצחיק ובעיקר טוב לאגו. לידה, תמיד נראיתי טוב" והמשיך בהתנהגותה חסרת הרגישות לכל מי שבא איתה במגע.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שיעל וייס מייצגת לא רק את הפרובינציאליות של המקום ממנו היא באה אלא גם את הפרובינציאליות האנושית חסרת הפתיחות לאחר. היא לא אוכלת סושי (ובעיני זה חמור), לא מתנצלת כי זה מעיד על חולשה וטוענת שלפעמים אין מה לעשות: "יש אנשים כאלו שלא באים טוב בעין כבר מהרגע הראשון, ושכמה שלא ישתדלו, לא יצליחו להעלים את חוסר הכבוד וההערכה שרוחשים להם".
לקרוא לדמותה, שסולדת מכל סוג של אחווה נשית ורואה את המין החלש כפי שמשתמע מדבריה, בעיקר כחבורה של בכייניות, אנטי-פמיניסטית, יהיה אנדרסטייטמנט. הבחורה היא למעשה חתיכת שוביניסט.
יעל וייס הזכירה לי
יכול להיות שהרעיון לכתוב דמות ראשית מעצבנת במיוחד היה מכוון. בסופו של הסיפור, וייס הצעירה בכל זאת לומדת לקח או שניים ומתבגרת במעט. אבל אברמוביץ' נכשל, לפחות בעיני, ביצירת הגיבורה שלו. היה עדיף לתת לבחורה קלולסית חביבה כמו אלין (ההשוואות ל"אח הגדול" יסתיימו השבוע, מבטיחה) לקחת את המושכות לידיה ולהיקלע לתוך הסיטואציה שבספר, במקום האלטר אגו של אברמוביץ', גברת יעל וייס.
חבל שהסופר החליט דווקא לתת את הבמה ליעל וייס הבלונדינית שגברים נופלים שדודים לרגליה בלי הרבה הסברים למה, אלא דווקא להיפך. נראה לי שאם היה מעניק קצת יותר עמודים לרענן, השותף ההומו החמוד של הפקאצה, היינו זוכים בדמות עגולה יותר, כיפית והרבה יותר מעניינת מוייס הבכיינית.
כך יצא שהעברתי את הימים האחרונים עם ספר מתח חמוד ומשעשע לפרקים, בהחלט נטול יומרות אומנותיות, אבל עם גיבורה ראשית שאני, לפחות, בקושי הצלחתי להזדהות עימה.
לאתר של "יעל וייס"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם