אתמול היה טוב: על "Yesterday" של יסמין ורדימון
היצירה "Yesterday" של יסמין ורדימון היא מעין רטרוספקטיבה של רגעים בלתי נשכחים שנבחרו מתוך רפרטואר הלהקה, לעתים עוצרי נשימה ומבריקים, ולפעמים קצת עמוסים מדי. ביקורת
שפת תיאטרון המחול הייחודית של ורדימון משלבת בין תיאטרון פיזי, עיצוב במה עם טכנולוגיות מקוריות, ודיוק. היא משתמשת הרבה בשפה ובטקסט, ויש במופעים שלה שילוב של אנימציה, סביבה בנויה והמון חומרים ויזואליים. שותפה של יסמין ליצירה הוא בן זוגה, האמן גיא בר-אמוץ, המתפקד גם כמנהל אמנותי שותף של הלהקה, והוא גם האחראי על חלק ניכר מהמרכיבים הוויזואליים החשובים כל-כך ביצירתה.
לעבודה על "Yesterday" הגיעה ורדימון מתוך רצון לעצור ולהסתכל אחורה, לעשות קצת חשיבה על מה שקרה עד כה ולנסות לזקק את התמצית של העבודות והמקומות שהיא הייתה בהם. ביצירה החלל הוא אזור הזיכרון, העולם הפנימי של האמן ו"התוצאה היא עבודה שהיא יותר פיזית-ויזואלית ופחות נרטיבית, אבל יש בה את המרכיבים שמעוררים גירוי אינטלקטואלי ורגשי", על פי דבריה שלה.
יסמין ורדימון
צילום יח''צ: אלייסטר מיור
יסמין ורדימון ולהקתה
וזה התחיל עוצר נשימה לגמרי: מתוך החרכים האור קם ויוצא פסים פסים. רקדנית עומדת באוויר, בידה חכה והיא שרה. הקול מעביר דרכה את ההברות הפתוחות של מה שנשמע כמו שיר ערש - מוזיקה שהיא לא שלך, אבל היא לוקחת אותך הביתה. מה שקורה אינו חדל להצטלל, לאט לאט אתה מבין שהיא עומדת בעצם על שתי רגליו של רקדן אחר השרוע על גבו. לרגע היא הנקודה היחידה בעולם שאינה ניתנת להריסה - כולה רוך פשוט.
ב-"Yesterday" רוקדים את הקטעים השזורים אחד בשני באמצעות עבודות וידאו ואנימציה, שמונה רקדנים מצוינים ומדויקים. הפיזיות שלהם היא טוטאלית והם לא נחים לרגע. הם חושפים קטע ישבן ומתנועעים מצד לצד, הם יורים זו בזה, הם מציירים על גופם צלקות, בתים, מילים, הם חובטים זה בזה כדי להכניע מחלות, להדגים מפות סינופטיות.
רקדנית בשמלה פרחונית חומדת גבר, קושרת לו רצועה
והופכת את הפיתוי לאילוף. רקדן נושא דגל צועק סיסמאות לתוך מגאפון. שאר הרקדנים כמו נרתמים לאיזו הפגנה סמויה "כולם רוצים להיות אינדיבידואלים - באותה צורה" הוא מטיח בנו ובהם, והם סוערים ונכונים מתקפלים לכל משב דגל. "כל בני האדם שווים, אבל יש בני אדם שווים יותר", הוא ממשיך ומניף, והם מטים ראש אל הלא נראה, וחוזרים לעמוד מול העולם עד המשב הבא.
כשהכל נגמר, לא היה לי ברור כל כך איך אני צריכה להרגיש. הרי הבטתי בקפידה, הטתי אוזן, נשכתי שפתיים, הקשבתי לקהל שיצא לעתים מגדרו, השתוממתי, קראתי בשם, אבל לפעמים מרוב נראה - אין. כאילו מרוב רסיסי עולם - קטעים קצרים ותלושים, לא הייתה אדמה לעצור עליה ולעמוד, להזיז רק אצבע. ובכל זאת היו לא מעט קטעים מבריקים לגמרי, וכשהם הבריקו זה הבריק באמת, וזה נע והרעיש את הלב רחוק מן התבונה, בקלות.
Yesterday, יסמין ורדימון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם