בלי סודות: על "הסוד שבעיניים"
המועמד לאוסקר הזר, "הסוד שבעיניים" של חואן חוזה קמפנלה מגשש בין ג'סטות בנוסח היצ'קוק, סיטואציות שמזכירות טלנובלות ופילם נואר. בולט בחסרונו: הצד האפל
הסוד שבעיניים מתוך הסרט
המעשה שבו מדובר הוא חקירה של אונס ורצח אישה צעירה בעיר, ומאוחר יותר מעצרו והרשעתו של מבצע הפשע. מיד לאחר ההרשעה ההיא שוחרר הרוצח מבית הכלא, כדי שישמש כזרוע סמויה השוחטת מתנגדים של הארגונים החשאיים שאחזו בגרונה של ארגנטינה עוד בטרם השתלטה עליה החונטה הצבאית הרצחנית. החבילה הפלילית הטעונה הזו משולבת בשפע של רגשות רומנטיים שהחוקר פיתח באותן השנים כלפי שופטת צעירה, שהייתה אז הממונה הישירה עליו.
ז'ורז' סימנון היה כותב את זה טוב יותר, ובוודאי שמתומצת יותר. החקירה הבלשית המדלגת בין עבר והווה אינה ממוקדת ולא נחושה מספיק בפירוקן ובניתוחן של הדמויות הראשיות המובילות אותה. סימנון הבלגי/ צרפתי, שיצירתו שחתה היטב בסוג המסובך של מערכות היחסים המפורטות ב"הסוד בעיניים", היה בוודאי נוקט טקטיקת סיפור חסכנית וסגפנית הרבה יותר, ומוותר למשל על היבטים מלודרמטיים מעיקים בעלילה, שלא לדבר על הניסיונות המהוססים לשלב מידה של מגע קומי, נניח, בתוך המבנה הדרמטי הטעון הזה.
הסוד שבעיניים
מתוך הסרט
בהעדרו המובן של גאון ספרותי כסימנון, "הסוד בעיניים" מגשש דרכו בין ג'סטות בנוסח היצ'קוק ובין סיטואציות המוכרות בעיקר מטלנובלות לטינו-אמריקאיות. שילוב של מתח, תשוקה מינית וסאדיזם מניב מוצר קולנועי מבושל למחצה, שיכול היה להיות מוצלח הרבה יותר אילו הודגשו בו הצדדים האפלים, על חשבון הקשקושים הרומנטיים המעיקים, המסרבלים שלא לצורך את העניין כולו.
חואן חוזה קמפנלה, קולנוען ארגנטיני מוכר היטב, שעיקר הקריירה שלו היא בבימוי סדרות מתח בטלוויזיה האמריקאית, מתעקש להרוויח את כל העולמות במכה אחת. הוא ממקם את סיפור הרצח והחקירה בשנת 74', כאשר איזבל פרון, אלמנתו של חואן פרון, מונתה לנשיאה, ובכך סללה את הדרך לשלטונם הנפשע של הגנרלים.
סיפור המשנה, זה שמתחולל 25 שנים מאוחר יותר, מתרחש אם כך ב-1999 כשקרלוס מנם פינה את ארמון הנשיאות בבואנוס איירס.
מי
שמתמצא בנבכי הפוליטיקה הארגנטינית יכול לדלות מידע נסתר נוסף מהבחירה הלא-מקרית של שנות התרחשות הסיפור המורכב. עבור כל האחרים מסכם קמפנלה את הקונפליקט החברתי במחווה סימבולית - במכונת הכתיבה שבה מתקתק הגמלאי את זיכרונות החקירה ההיא חסרה האות א' (המייצגת את המושג ארגנטינה). שיהיה.
וכך, בין סמלים לבין הצדעות מודעות ליוצרי פילם-נואר אמריקאי, מתנהלות להן שתי העלילות הכרוכות זו בזו. קמפנלה (שסרטו "הבן של הכלה" הוקרן בישראל לפני כמה שנים), שאף ערך את הסרט, מעדיף באופן ברור את סגנון ההגשה הצעקני. הוא נהנה הפעם מנוכחותם של שחקנים המבצעים עבודה יעילה הרבה יותר ממנו עצמו, אף שהם נאלצים לשאת על פניהם מסכות איפור כבדות, המבטאות את הדילוג בין התקופות. במיוחד מצטיינים שלושה שחקני משנה, המשכילים להפיק מעצמם את הפן האפל, שכל כך משמעותי בסוג הסרטים הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם