אל תיתנו להם מיליון
אלירז אנטי-כוכב מהסוג המשעמם, אלין סופר-סתמית ולא מעוררת כלום, גואל צבוע ואגואיסט, פותנה מעודדת דו-קיום בשקל וסער מעיף את הסעיף. שניה לפני גמר "האח הגדול" ואין למי להצביע. ואל תשכחו להצטרף אלינו הערב בבלוג חי מהגמר הגדול
מספרים על אחות אחת שעבדה במשך שנים רבות באחד מבתי החולים בארץ. נחמדה, אבל אפורה. אחרי שליוותה אלפי מאושפזים הגיעה שעתה, וכאשר מנוחתה הפכה עדן, הגיע קומץ מהצוות להיפרד ממנה. מעל קברה הפתוח עמד מנהל בית החולים וניסה לגייס דברים לומר על אותה גברת עלומה. "תרצה", ספד לה, "עבדה איתנו 40 שנה. היא... היא... מאוד אהבה לאכול גלידה".
אלין, שתיבדל לחיים ארוכים, היא התרצה של "האח הגדול". אולי זו המציאות הקיצונית שלנו, שמנפקת דרמות מרגע לרגע. סף הריגוש הנמוך כל כך שפיתחנו ממהדורת בוקר אחת למהדורת בראנץ'-אחה"צ, טרום לילה, לילה ולילה איסתור, שלא מאפשרים לי לרצות בבחירתה של אלין. אין לי שום דבר נגדה. בחיי. ואין לי שום דבר נגד בלונדיניות, גם
היא לא סער, שמנסה בכל מאודו להיות הצבר היפה ויוצא לו בקושי התל אביבי הזחוח; היא לא אלירז, צעצוע שמוכן להפשיל את קליפות ההגנה ולהזיל דמעה; היא לא פותנה הערבייה השנקינאית שבוחרת להיות איפה שהרוח נושבת; ולא גואל, שנע על הציר שבין הרשע והציניות לרגישות.
אלין היא פשוט נחמדה, אי אפשר להתכחש לזה, אבל אני לא מסוגלת לחשוב עליה בתפקיד הזוכה, כי היא פשוט סתם. כמו קישואים, שלא יכולים להרכיב את הארוחה כולה. מצד שני, גם הטיעון הזה הוא סופר סתמי, אז אני כבר באמת לא יודעת.
הפריים-טיים הישראלי בכלל, ותוכניות הריאליטי בפרט, מלאים במאמיז: מהרומנטיקה בטעם חומוס של שרון אילון, דרך שירי המיינסטרים של הראל א' והראל ב', וכמובן - איך אפשר בלי - הכהן הגדול: צביקה הדר. כולם אנשים נחמדים באמצע הדרך. יחד הם נותנים ממוצע של עם ישראל.
אלו אנשים שאולי לא שווה ללכת למילואים בשבילם - אבל אם כבר גייסו אותך - נחמד להעביר איתם את הזמן; אלו אנשים שלא תיסע לחופשה באילת רק בשביל לראות אותם - אבל אם כבר נסעת ופגשת אותם בבריכה של המלון, אפשר לרקוד יחד אגדודו. אלו אנשים שלא תלך לקזינו דווקא בשבילם - אבל אם כבר הלכת והפסדת כסף, לפחות העברת את הזמן בסבבה יחסית. אלו אנשים לא יפים במיוחד, לא חכמים במיוחד, לא מעניינים במיוחד, אבל גם לא מזיקים במיוחד ולא מעליבים במיוחד. סתם אנשים כמוני וכמוך, בלי טיפה של שחצנות, ובלי שתהיה להם סיבה משכנעת להיות שחצנים.
המודל המשוכלל ביותר של כוכבי הריאליטי מהזן הזה מתגלם באלירז שדה. הוא לא משכיל - אבל בסופו של תהליך כנראה יצליח לסיים בהצלחה לימודי הנהלת חשבונות; הוא לא יפה - אבל מראהו לא מכאיב לעיניים; הוא לא בדרן גדול - אבל הוא מסוגל להחזיק שיחה במשך דקה או שתיים. אומרים שיש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה, וזה בדיוק מה שנאמר למי שעולה כיתה - אך לא בבית ספרנו. כל קשר בין המלצר אלירז שדה למושגים כמו "כוכבות", "כישרון" או "חד פעמיות" מקרי בהחלט.
אז מדוע כל כך הרבה אנשים מתכננים להצביע לאלירז בגמר "האח הגדול"? אולי מכיוון שאלירז - כמו הראל א', הראל ב' וצביקה הדר - מהווה הוכחה ניצחת שאפשר להיות סופרסטאר תקשורתי בארצנו בלי להיות מוכשר במיוחד, וגם בלי להתאמץ יותר מדי. ייתכן שזו הנחמה שרבים ממצביעי אלירז מחכים לשמוע - מאז שאמרו גם להם שיש להם אינטליגנציה רגשית גבוהה, אבל ההישגים שלהם בלימודים לא משהו, בספורט הם לא מצטיינים ואפילו לקריירה בדוגמנות הם לא מספיק גבוהים.
הכותב הוא מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
גואל עובד עלינו. הוא אמנם עושה זאת בדרך ערמומית ומניפולטיבית במיוחד, אבל רגשנותו עדיין
מלאכותית, חיוכיו המפוזרים לעבר כל אלירז, כל אלין, כל סער וכל פותנה עדיין מעושים - ואישיותו,
ככל הנראה, עדיין אגוצנטרית וחדלת אישים. מה לעשות: כשאדם מעיד על עצמו כי בטרם כניסתו לבית "האח הגדול" הוא העדיף לחיות את חייו בניתוק מכוון מחברת אנשים, אין סיבה להאמין שמה שישנה את העדפתו (הלגיטימית לגמרי, אגב) יהיה שהות של כמה חודשים במחיצת אנשים, שממש לא עשויים מהחומר שגורם לבדלנים להמיר גישה לחיים.
העובדה שגואל לא הרבה להיכנס לוויכוחים קולניים ואגרסיביים עם דיירי הבית מטעה לגמרי. משחקו היה מלוכלך יותר מזה של כל שאר המתמודדים גם יחד, כולל מעיין חודדה. מעבר להיותו המתמודד שהעמיס הכי הרבה רפש על הכי הרבה מתמודדים בפני הכי הרבה מתמודדים (אחרים), קשה מאוד היה להתעלם גם מהיעדר האמת, החום והאמינות ביחסים שיצר שם לאורך העונה.
למעשה, פרט לניתוחי אישיות טרחניים מהזן השכלתני, הקפדה אובססיבית על שפה גבוהה ושימוש בדמגוגיה שהמתמודדים הלא מתוחכמים שמולו אינם מסוגלים לפענח, לא ניתן היה לזהות בגואל שום דבר מעניין, מצחיק או פרובוקטיבי, שעשוי להפוך אותו לכוכב של ממש בקרבנו. הוא סתם בחור שאוחז במידת מה של ידע כללי.
ייתכן שיהיה נחמד לפגוש בו בעתיד כמתמודד ב"אחד נגד מאה", אבל לא יותר מזה. קשה לראות כיצד בדיוק הוא יעשיר את חיינו כטאלנט, לצורך העניין. כשמוסיפים לכך גם את העובדה שגואל היה אחד האויבים המושבעים של המתמודד היחיד בעונה הזו, שדווקא כן הכיל באישיותו כמה מהתכונות הסטאריות הנ"ל - ארז דה דרזנר - אין מנוס מלקבוע שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שדווקא האיש הרע הזה ייקח את המיליון. במיוחד אחרי שכבר הצהיר בתחילת העונה שאנחנו, האנשים הפשוטים ששוקלים כעת האם להצביע לו, ממש לא מעניינים אותו.
אני לא רוצה שפותנה תזכה ב"אח הגדול". יתרה מכך, אם גב' ג'אבר תזכה בתוכנית, זה יהיה אחד הימים הכי שחורים שחוויתי השנה, כמעט כמו ההודעה על הקולונוסקופיה שאני צפוי לחוות בקרוב - אבל רגע, אני סוטה מהנושא. לגופו של עניין: אם פותנה תיקח את המיליון, כולנו נהיה צפויים לסיוט רגיש וסנטימנטלי שיימשך לפחות שנה שלמה.
כל השמאלנים יצקצקו בלשונם ויטחנו לנו את המוח בנוגע לכמה שהם אוהבים ערבים; הפובליציסטים למיניהם יספרו על כך שהפכנו למדינה ליברלית; ב"קשת" ידרשו להכיר בתוכנית כ"סוגה עילית" בטענה שהם מקדמים מיעוטים; וח"כ מיכאל בן ארי ידרוש להכניס את פותנה לכלא, כי ב-1984 היא שרה את "התקווה", כשבמילים "כל עוד בלבב פנימה" היא הגתה את האות פ' כמו ב'.
האמת היא שגם פותנה עצמה תיפגע מהזכייה: אחרי ההלם הראשוני היא הרי תהיה חייבת להתראיין - וקרוב לוודאי שמה שהיא לא תגיד יסבך אותה לנצח. אם היא תגיד שצריך לפוצץ את המסגדים בהר הבית היא תחטוף פתווה, ואם תרמוז שצריך לאפשר זכות שיבה סמלית למאה איש, כמה מטורללים מהימין יספרו בתקשורת שהם חולמים לפוצץ לה את הבית.
פותנה יקרה - דווקא בתור אחד שלא צופה בתוכנית, אבל יודע בדיוק איך עובדת התקשורת (וגם שמע מאחד שמכיר אותך היטב, כמה את חכמה ומרשימה), תאמיני לי שהפסד בגמר יהיה בשבילך ניצחון מתוק יותר - לפחות לאור הרווח הצפוי בשנה הקרובה מעסקי החומוס של משפחתך. אינשאללה.
הכותב הוא עורך מדור הברנז'ה ומבקר טלוויזיה באתר nrg מעריב
סער הוא תופעה נדירה מבחינתי. מעולם לא חשתי סלידה ותיעוב כה עזים כלפי דמות טלוויזיונית,
בריאליטי או בכלל. לא ידעתי שאני מסוגלת לשבת קפוצה כל כך מול המסך, לבלוע שוב ושוב את הבחילה, לקחת קשה כל כך כל התרחשות. אין ספק שסער הוציא ממני אמוציות ששכחתי שהדחקתי.
הוא לא סתם הבאד-גאי. הוא פשוט רעיון גרוע מההתחלה ועד הסוף. סער פשוט מזכיר לי גברים שנכוויתי מהם, ולכן הוא כה מעיף לי את הסעיף. הוא התמצית המרוכזת של כל אותם ילדים מגודלים, אטומים ומתעללים רגשית, שהצליחו, לחרפתי, לגרום לי לבכות - כי הדרך הכי קלה להרגיש גבר-גבר היא להחליש את הבריות שמסביבך.
בכל פעם שסער החל להיחלש, ידעת בדיוק מה תהיה הסצנה הבאה: איילה מתחננת על ברכיה בפניו שיפסיק להתעלם ממנה, שיגיד לה כבר מה היא עשתה לא בסדר. שיסתכל עליה. אני אהיה טובה, אהובי, תראה שאהיה טובה. אבל גם אם אשים בצד את העובדה שסער הוא תינוק חלול, זחוח, טיפש ואלים, זו התדמית של סער שבאמת הופכת את כל העסק למתועב.
סער הוא לא דמות הנבל המחוטט והעקום שמגיח מתוך סמטאות השתן המוזנחות כדי לשדוד לך את הארנק. הוא זה עם הארנק. הוא מייצג, כביכול, את "ישראל היפה". האשכנזי המשכיל, היפיוף, עורך הדין האמיד, התל אביבי. הוא סמל החלום הישראלי, סמל שמבפנים הוא רקוב לגמרי. עטיפה ריקה ונוצצת שמכסה על ברבריות ילדותית מהאשפתות הכי מאושפתות.
סער הוא פטריוט שמבחינתו "ציונות" פירושה לדרוס את חופש הביטוי של כל מי שדעותיו שונות משלך; שמעריציו סבורים שהוא מהמם כי הוא אמר משהו על גלעד שליט ולמד משפטים; ואלה, מבחינתם, הקריטריונים לאזרחות טובה ואישיות מופתית. ואם אלה פני הציונות, עדיף כבר עכשיו לדחוף לה טישו עם אפר לפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם