בגרות אנקורי: ראיון עם גילת אנקורי
היא מזוהה עם הקלפטע עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'" אבל רוצה שתדעו שהיא שחקנית רצינית. היא מקפידה לשווק את תדמית הדיווה המתוקתקת אבל פעילה בקמפיין לשחרור גלעד שליט. עם עליית הסדרה "עספור", גילת אנקורי מדברת על הבעיה הנוירולוגית שמונעת ממנה לזהות פרצופים ועל העובדה שרק עכשיו, בגיל 54, היא סוף סוף למדה לגלגל ג'וינט
מה חשבת שקורה לך לפני שזה אובחן?
"שאני משתגעת. כשב'טלנובלה בע"מ' הייתה קריאה, אמרתי לקאסט שאני לא מזהה פרצופים ובבקשה שכל אחד יזכיר לי את שמו. אף אחד לא הבין את חומרת העניין. המשכתי לחדר כושר ואני רואה שם בחור נחמד שאומר לי אהלן. אמרתי לו, 'תזכיר לי מי אתה?' והוא אמר, 'אני גיא לואל, הרגע היינו בחזרה יחד'. כמה ימים אחר כך שוב לא זיהיתי אותו. עכשיו, אחרי שאבחנו את זה ויש לזה שם, זו הקלה. למדתי שזה מולד או נגרם מטראומה בראש, ושבשלב הכי גרוע אתה אפילו לא מזהה את עצמך בראי. אני מקווה לא להגיע למצב כזה".
לא לזהות את עצמך במראה. חומר מאוד דרמטי לשחקנית.
"עזבי. אני לא כמו השחקנים האלו, שכל כך בתוך הדמות עד שהם לא יודעים איפה הם. יאללה! אתה יודע מספיק כדי להיות עם הפנים לקהל? אז אל תגיד לי עכשיו, 'אוי, טבעתי בתוך הדמות'. באמת , מה זה השטויות האלה?".
אז בלי השטויות האלה, ניגש לעניין: בגיל 54, גילת אנקורי היא קומדיה של ניגודים. מצד אחד, חשוב לה שתדעו שהיא שחקנית רצינית ובשלה, שנוגסת בתפקידים עסיסיים בתאטרון ובטלוויזיה. מצד שני, היא אוהבת להתפלש בטראש, ועשתה את הונה התקשורתי העיקרי כעידית לינוביץ', הכלבתא הציונית הראשונה ב"רמת אביב ג'". מצד אחד, היא מאבזרת את כלבותיה במטפחות אדומות תואמות ("ג'ולי היא על שם אנג'לינה ג'ולי, נינה על שם נינט. ובטח שנינט יודעת. זה כבוד"). מצד שני, היא לוחמת גרילה במאבק לשחרור גלעד שליט. מצד אחד, יש לה ביטחון עצמי פריך כפכסם. מצד שני, היא מודיעה בפולניות מדוברת שכן, היא מאוד מרוצה מעצמה, תודה ששאלתם.
אנקורי היא אישה נורא מצחיקה ונורא מטופחת. אחת שלא מזהה פרצופים, אבל זוכרת להתקשר לאבא ואמא לפחות פעמיים ביום. היא יודעת לשחק יופי את דמות האישה שעובדת קשה רק בפילאטיס, אבל כבר שנים היא מזיעה במכרות של המקצוע. הקריירה שלה ידעה הכל: דשדוש ארוך בנקודת הפתיחה, תקופות ארוכות של קיפאון מקצועי, דמות מזוהה שהפכה אותה לסלבריטי (לינוביץ', אלא מה) - אז לא פלא שעכשיו היא רק רוצה שייתנו לה לשחק. אפשר בכיף לכנות אותה דיווה (היא מעדיפה את "המלכה האם"), אבל כמו תפקידי האופי שבהם היא חושקת עכשיו, אנקורי רואה את עצמה כדמות מורכבת. על הרקע הזה קצת משונה שאחרי כל השנים האלה, אנחנו לא ממש יודעים מי היא.
"אני לייט בלומר", היא חורצת. "אני היום נראית יותר טוב, האופי שלי יותר טוב, אני משחקת יותר טוב. ואני שמחה שההצלחה באה לי בגיל מאוחר. את יודעת כמה נורא זה שהדבר הראשון שלך עושה אותך כוכב היסטרי? אפשר למות. אני עובדת ונהנית להתלונן על זה.
"אי אפשר לדעת במקצוע הזה מה יהיה מחר. זה חוסר ודאות שגורם לחוסר ביטחון מזעזע. יכול להיות שזו ההצגה האחרונה והסדרה האחרונה שאני אעשה. זה שעכשיו מרוצים ממני זה נהדר. האם זה מבטיח לי עוד תפקיד? לא. אין קביעות. הייתי בכל מקום במקצוע הזה. ואני עדיין משחקת. ואני באמת נורא צנועה: אני רק רוצה לעשות תאטרון טוב ולהשתתף בסדרות מוצלחות. לא גרידית. החלום שלי באמת צנוע: שעד יום מותי אני אעבוד".
עכשיו אנקורי חוזרת לטלוויזיה, שממנה נעדרה בשש השנים האחרונות, אחרי ירידת "טלנובלה בע"מ". החל מ-7 במארס תוכלו לראות אותה ב"עספור" בהוט
אנקורי צמאה לקאמבק. "אני נורא שמחה לחזור לטלוויזיה. כל יום יש חגיגה על הסט, כי יש המון שחקנים. קפצתי לזה ראש בשמחה ובהתלהבות יתרה. אני הכי מבוגרת ואני חייבת להגיד שנורא נוח לי עם זה. פיתחתי גם הומור של מבוגרות, שכולם נמשכים אליי. אני באמת מרגישה יותר נוח עכשיו מאשר כשהייתי צעירה, ועם התדמית הזאת שנהייתה לי של הדיווה המתוקתקת אני מגיעה לסט. ואז יוצא האופי השטותניקי שלי עם הגסויות והשטויות וההומור העצמי. כיף לי לשבור את התדמית שנוצרה לי".
ספרי על רגע לדוגמה.
"היו קטעים שאני צריכה לעשן ג'וינט עם עוז זהבי, שהוא פשוט אליל יווני וברור שהוא נמשך אליי ואני אליו (לא להתלהב. זו הבדיחה הקבועה של אנקורי). הבעיה היחידה הייתה שאני לא יודעת לגלגל, ולא עישנתי גראס בחיי. כולם נורא צחקו ממני. הרגשתי נורא קולית. הם מה זה בזו לי, בעיקר כשאמרתי צינגלה. אבל למדתי לעשות את זה מהר מאוד. אני מקווה שזה נראה אמין".
פעם אמרת על עצמך שאת קרצייה שרק רוצה שיאהבו אותה. והיום?
"אני מאוד מרוצה מעצמי. בשנים מוקדמות יותר הייתי הרבה פחות מרוצה. באמת, אין דבר רע שתגידי לי שלא אמרתי לעצמי. אבל כן, אני עדיין קרצייה חסרת ביטחון שרק רוצה שיאהבו אותה".
הביוגרפיה של אנקורי לא תומכת בתדמית נערת הזוהר המתפנקת שנוצרה לה. היא נולדה כבת בכורה למשפחה אינטלקטואלית. אביה הוא הפרופ' להיסטוריה יהודית צבי אנקורי, אחיותיה הן פרופסור לאמנויות וסגנית מנהלת בית ספר. את 18 שנותיה הראשונות בילתה על קו ישראל-ארצות הברית, שם לימד אביה. "איזו מין ילדה הייתי? שונה, בעיקר. פה נחשבתי אמריקאית, שם נחשבתי ישראלית. אתה לא מרגיש שייך לשום מקום. אבל אתה יכול להמציא את עצמך כל פעם מחדש. ותמיד הייתה לי כמיהה לשם אחר. בארצות הברית רציתי שיקראו לי לורי, או ג'ולי. בארץ רציתי שיקראו לי חגית".
אנקורי חזרה לארץ סופית בגיל 18 והוצננ חה ללהקת חיל האוויר בזמן מלחמת יום כיפור. היא לא מספיקה ליהנות מהמעמד. "איבדתי בן דוד, מיכאל ורדי, שגם קיבל את אות העוז. היה גיבור גדול", היא אומרת בשקט. "זה פצע משפחתי. ואני הערצתי אותו. הוא בן של האחות התאומה של אמא, יותר מבן דוד. הוא נהרג כשהייתי בטירונות. אני זוכרת שארזנו מנות קרב, קראו לי החוצה. דוד שלי היה אז תת אלוף. ראיתי את האוטו שלו ואת אמא שלי. וישר ידעתי. זה קירב אותי לארץ. גדלתי על טוב למות בעד ארצנו. כשמיכאל נהרג המדינה נהייתה חשובה לי יותר כי היא ספוגה גם בדם שלו. אולי בגללו אני פעילה בפורום של גלעד שליט".
תסבירי .
"לפני שמיכאל נהרג הוא פינה פצועים. וככה אני חונכתי: שלא מפקירים חייל בשטח. ואני מרגישה שמפקירים את גלעד שליט. אין יום שאני לא חושבת עליו. בפעם הראשונה שהשתתפתי בהפגנה סימסתי לכל העולם - הגיעו ארבעה. חטפתי את שוק חיי. החברה שלנו היא אדם לאדם זאב. כולם רוצים שגלעד יחזור הביתה, אבל מעטים מוכנים לקום מהספה. כשראיתי את רשימת המחבלים שרוצים לשחרר התהפכו לי המעיים.
"אבל אין דבר כזה להשאיר חייל חי בשבי. אני מגיעה למצבים שאני נורא צוחקת ממשהו ואז אני אומרת למייקל, בעלי, 'אתה חושב שאביבה שליט צוחקת לפענ מים?'. גם כשאני רואה סרט ויש קרב אני לא עוקבת רק אחרי הגיבור; אני מסתכלת על כל אחד מהסטטיסטים שמתפוצצים ואומרת, הרי יש פה משפחה שלמה".
בלהקת חיל האוויר אנקורי לא הייתה כוכבת. "חיפשו שם זמרים או אנשים שידעו לעשות חיקויים", היא מתחלחלת מהזיכרון. "הגעתי עם מבטא ונתנו לי לשיר שירים של ג'וזי כץ. הייתי מאוד חמודה כזו. כולנו התחבאנו מאחורי הזמרת ועשינו או-או-לה-לה. כמו עכברים, מאחורי התפאורה. אני זוכרת אותי באה לליל הסדר אצל סבתא, ובוכה, ואומרת שזה נורא משפיל לכרוע ברך מאחורי התפאורה. שאם ככה, אני רוצה לעזוב. אז אבא שלי אמר לי משפט חשוב: אף פעם אל תאיימי במשהו שאת לא רוצה ללכת איתו עד הסוף".
אנקורי , ילדה טובה, לא עזבה ולא נעליים. אבל תוך כדי השירות החלה ללמוד משחק באוניברסיטת תל אביב. משם נקטפה לסרט הקאלט "הלהקה", שבו גילמה את תפקיד שרי, חברתה הבוגדנית של גלי עטרי. "אנשים אומרים ששרי גדלה להיות עידית לינוביץ'. אבל שרי הייתה טראומה בשבילי, כי היא נכתבה חמודה ומתוקה. זה הרושם שעשיתי כשהייתי צעירה. אמרתי לאבי נשר שאני רוצה לשחק קצת רעה. ואז הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו צועקים: "שרי, מה עשית לגלי עטרי. תתביישי לך?!".
יצא לך לראות את הסרט לאחרונה?
"אני לא יכולה להסתכל עליו כי אני לא מזהה את עצמי. משחקת על הכיפאק, אבל זה זר לי. לא מרגיש לי כמוני. קראו לי אז תגלית אנקורי, כי אבי נשר היה מבסוט ממני. זו הייתה חוויה נפלאה. עבדנו כמו חמורים. לא קלטתי את ההשפעה של הסרט. יום אחד גלי באה אלי עם בן זוגה והבת שלו, והיו בבית חברים של ירדן, הבת שלי. הם אמרו לירדן אחר כך שהם ממש רעדו כי הם ישבו עם שרי ומלי מהסרט 'הלהקה', והן אכלו סלט! היום גלי עושה איתי פילאטיס".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם