נשות הטייסים: פרק ראשון מהספר "קריאה קלה"
התאבדות של אישה מקומית מוביל שתי נשים לחקור את מותה המסתורי של כוכבת עבר וכל זאת על רקע החיים במגורי המשפחות של חיל האוויר המלכותי באנגליה. פרק ראשון מספרה החדש של אלייה וויטלי
חברתי הטובה ביותר לינה היתה המעשנת היחידה בקבוצה שלנו, ובכל פעם שהיא נשלחה החוצה כדי להגן על הריאות העדינות של הילדים, יצאתי איתה. בדיוק שמענו שהגברים לא עומדים לחזור מהמדבר בחג המולד השנה, והיא עישנה את הסיגריה הרביעית שלה.
"את מעשנת יותר מדי", אמרתי. הבטתי בהשתקפות שלה בחלון. היא שאפה שאיפות איטיות ומחושבות מהסיגריה שלה. היה מוקדם מדי וקר מדי לעגמומיות כזו. "בטח כבר הכנסת מספיק ניקוטין לוורידים המצהיבים שלך עד עכשיו", הוספתי.
"תשתקי, פרו", היא אמרה. "זה או לעשן או לאכול משהו".
הבטתי דרך החלון בנשים האחרות שישבו על ספות העור השחורות בברכיים צמודות. הן הביטו בילדים שישבו על הרצפה כשרגליהם מקופלות תחתיהם, צופים בטלטביז.
שארפ וכל הבעלים שלנו היוו את הקצינים של טייסת 24. הם הטיסו מטוסי C-130J בלילות, ובימים השתזפו בכיסאות הנוח שלהם ליד מסלול ההמראה. בזריחה ובשקיעה הם שתו בירה סטלה ישר מהפחית. בהיעדרם, בכל בוקר היינו מתאספות בבית אחר באזור המגורים של הזוגות הנשואים בבסיס ומתעדכנות. היינו לוגמות ג'ין על רקע תוכניות הילדים בטלוויזיה.
"איפה איבון?" שאלה לינה.
"לא יודעת", סקרתי את חדר המגורים. "לא שם. הן מתכוננות לחתוך את עוגת הספוג בטעם
יצאתי מערוגת הפרחים, שמחה שהרסתי את הפקעות של טרייסי שארפ. טרייסי ארגנה את האירועים החברתיים של נשות הטייסים. היא היתה מכניסה חתיכות נייר שהדפיסה במחשב הביתי שלה לתיבות הדואר שלנו ומפרטת איזו עוגה היה עלינו להביא ותורה של מי היה להביא את הג'ין. על אף כל יכולותיה הארגוניות היא עדיין לא ידעה משהו שכולנו ידענו: שבעלה ניהל רומן עם הג'ינג'ית שעבדה כברמנית בבר השק"ם בסופי שבוע.
"עזבי את זה", אמרתי, אבל היא כבר החלה לחצות את הכביש, בעודה מניפה את הצעיף האפור הארוך שלה מעבר לכתפה. הלכתי אחריה.
איבון היתה פעם חברה טובה. אבל הכל השתנה לפני שישה חודשים כשהיא ילדה והצטרפה לשבט שבודק את המרכיבים של החיתולים. המסירות החדשה שלה עצבנה אפילו יותר לאור העובדה שהיא לא ידעה משהו שכולנו ידענו: שבעלה והחבר הבכיר ביותר ביחידה, מפקד הטייסת פאטן, ניהלו רומן במדבר.
מפקד הטייסת פאטן היה בעלה של לינה.
לינה חלפה על פני שלושה בתים וחצתה את שביל החצץ. השגתי אותה בעודה לוחצת על פעמון הדלת. היא לחצה על הפעמון למשך שנייה או שתיים, ואז הסתובבה אלי, פוזלת כנגד אור השמש.
"את צריכה לעשות קצת ספורט".
"על גופתי המתה והשמנה".
"זו ההלוויה שלך".
התרחקתי מהדלת והבטתי למעלה, לחלון חדר השינה. הוא היה מעט פתוח. לרגע חשבתי ששמעתי קול גבוה, דק, אולי תינוק בוכה.
היא לחצה על הפעמון שוב במשך לפחות חמש שניות לפני שוויתרה. "אולי היא לא בבית".
"הטנק כאן." לאיבון היה אחד מהג'יפים הענקיים והמגוחכים האלה, לפחות פי ארבעה מגודלה של הגולף שלי. היא אמרה שהיא זקוקה לזה בשביל התינוקת. שמעתי את הרעש שוב, והפעם אי אפשר היה לטעות בו. התינוקת בכתה.
החלפנו מבטים.
לינה הביטה למעלה, לחלון. "אני אצחצח את צינור הניקוז." היא הורידה את מגפיה הגבוהים בעודה חושפת גרביים אפורים שתאמו לצעיף שלה, דחסה את החצאית שלה בין רגליה וליפפה את אצבעותיה הארוכות סביב המרזב.
אני חייבת להודות שהתרשמתי. היא טיפסה על המרזב כמו פורצת מנוסה, יד אחרי יד, ירכיה לופתות את הצינור, משמיעה אנקות עדינות של מאמץ, עד שהגיעה לחלון והחליקה פנימה.
מחאתי כפיים, לא רק לאות אישור, אלא גם כדי להתחמם. הרוח התגברה וההשפעה של המשקאות ששתיתי החלה להתפוגג.
לקח ללינה הרבה זמן להופיע בדלת. היא פתחה אותה לרווחה ורצה החוצה לשפת המדרכה כדי להתכופף ולירוק. זה היה הדבר הכי לא נשי שאי פעם ראיתי אותה עושה.
"מה קרה?"
"אזעיק עזרה", היא אמרה. היא לא הסתובבה ולא הזדקפה.
היה לה חוש הומור מוזר לפעמים.
"תיכנסי ותיקחי את התינוקת".
אז ידעתי שמשהו לא בסדר. לינה לעולם לא היתה אומרת לי להחזיק תינוק, אלא אם כן הייתי ממש חייבת. היא הלכה, עדיין בגרביים שלה, וחצתה את הכביש לכיוון ביתה של טרייסי. הבטתי לתוך המסדרון האפלולי.
פרק ראשון מתוך הספר "קריאה קלה" של אלייה וויטלי שיוצא בימים אלה בספריית מעריב המתרחש במגורי משפחות בבסיס חיל האוויר המלכותי לינהם שבאנגליה. תרגום: אורנה ליבנה. עיצוב עטיפה: מיכל פלד. 267 עמודים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם