שמתי לי פודרה: על המופע החדש של עידו תדמור
"פודרה", יצירת המחול החדשה של עידו תדמור, נוגעת בפערים שבין האומן הסיזיפי לבין עולם הזוהר ומציגה לצופים ראי למציאות מעוותת
עידו תדמור בפודרה צילום: גדי דגון
המופע נפתח בסצינת לידה. לקול טיפטוף המים בוקע הרקדן מתוך עצמו, והופך לדמות גמישה וארוכה עם גוף מעוצב לתפארת. מכאן אנחנו מלווים אותו במעין מסע ביוגרפי של תחנות בחייו. הנה הוא בסטודיו, בר ושתי מראות משקפות את גופו מכל כיוון אפשרי כשהוא נמתח לאורך, מניף רגלים גבוה, וגם קצות אצבעות הידים מתוחות לא פחות. יש משהו יהיר שהולך ומצטבר בתנועה שלו, בדרישה שלו מהגוף, בהנאה שלו להתבונן בגופו המבצע את אותן דרישות, הכל בשביל לקבל את ההכרה המגיעה לו.
והנה הוא כלוא בין אותן שתי מראות ומאפרת מנסה למרוח עליו מייק-אפ. הנה הוא נשאב לתוך תצוגת אופנה מאולתרת, מתנדנד בין הצגת הבגד לבין הרצון להסיר אותו, בין שקט לבין הרצון לצרוח את עצמו החוצה. בין אותה תחושת מיאוס להיקסמות. אור הזרקורים משתק אותו, והוא מסיים חרוך ומרוקן עטוף בבד לבן על ספסל, חף מתנועה.
אבל אז ייכנסו שני רקדנים - ענת גריגוריו ויוני סוטחי - שמלווים את תדמור בחלק הראשון בעיקר כעוזרי במה, ויעלו את היצירה של גריגוריו "בהקיץ" שעלתה ב'הרמת מסך' השנה ביחד עם תדמור כרקדן אורח.
עידו תדמור בפודרה
צילום: גדי דגון
גם ביצירה הזאת, תדמור עדיין רוקד עם אותה תחושה של חובת ההוכחה, שואף לנוע קדימה, לדהור ולהתגפף עם אותו אור זרקורים. הוא כריזמטי ונדמה לנו שהתנועה שלו לעולם תהיה במעברים חדים, בין אור לחושך בלי התנגדות לעולם הזוהר או כפירה בו.
פודרה צילום: גדי דגון
אני מאמינה לו שרק ככה עומד הכל אצלו עזוב ורעב וכמה לאהבה. וזה לא אופטימי, וזה לא
המקום בו השביל נגלה והדרך מתבהרת, זה פשוט ככה - כבד, חם, חורך ומסמן את האשמה, אבל גם את הצורה השלמה, שממנה נבנית התנועה הגדולה מעלה.
אין רגע גאולה, אבל יש כנות המותירה לגיבור רגע של שקט לשמוע את זולתו ואת עצמו. ואני מאמינה לו ומיד מצטערת כשהוא בוחר להשיל את אותו מתקן מעליו, ולעלות השמימה בוגר, שלם ומפויס. הוא לא שומע. רעש הקהל מחריש את אוזניו, אבל הוא מבין היטב את הנאמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם