מעל ומתחת לשרוואל: על "בטוב וברע" מאת נילי לנדסמן
הרומן של נילי לנדסמן, "בטוב וברע", עוסק ברוחניקיות הישראלית בצורה אמפתית, אינטימית וביקורתית גם יחד. וזו רק אחת מסגולותיו
שתי האופציות שהוזכרו לסיבת מותו נובעות כאחת מלבו השבור של יוסף על כך ששלומית, אהבת חייו, עזבה אותו. שלומית היא הגיבורה המרכזית של הרומן, המתרחש במהלך השנה שאחרי מותו של יוסף.
סיפורה, בהתאם, הוא היחידי המסופר בגוף שני ("הנה את באה קרבה והולכת"). ואילו בגוף שלישי מסופרים סיפוריהן של דמויות המשנה. בין השאר סיפוריהם של שמואל, אביו רודף השמלות של יוסף, וסיפורה של מעיין, חברתה הטובה לשעבר של שלומית שאהבה את יוסף אך ניהלה רומן דווקא עם אביו. על אף שאין בידול סגנוני מספק בין הדמויות, הרי שהרומן מתזמר את סיפורי הדמויות היטב.
שלומית ויוסף חיים בשולי תנועת הניו-אייג' הישראלית. אחרי שהשתתפו בקבוצה רוחנית חלוצית שניסתה להקים קיבוץ רוחני בגליל ולהחיות כך גם את המסורת הסוציאליסטית הדועכת, נותרו מחלומות החיים האלטרנטיביים רק ההתמכרות לגראס והסירוב להתברגן. גם דמויות המשנה ברומן קשורות באופן כזה או אחר לתנועה הרוחנית הישראלית וניתן לקרוא את הרומן לפיכך כרומן ריאליסטי-כן על אודות הניו-אייג' הישראלי.
שלומית עזבה את בעלה לטובת חבר כריזמטי בקהילה הרוחנית בה היו השלושה חברים. ברגע של קרבה למאהבה, רגע ששלומית בוחנת אותו בביקורתיות במבט לאחור, הדריך אותה אותו חבר בפרקטיקה רוחנית ידועה.
אני מעוניין להתעכב מעט על הרגע הזה: "ואת נזכרת איך ישבתם יחד אז כשבאת אליו כדי להילקח וסיפרת לו על הגוש הזה שרובץ בתוכך, אטום, חסום, סתום. איך הוא ביקש ממך להתבונן בגוש הזה, לא להרחיק אותו ולא לטפח אותו, למשש אותו בעיני רוחך כמו שממששים חתיכה של בד (. . .) ולנשום. להמשיך לנשום ולהתבונן".
בפרקטיקה הזו טמונה מורכבות מעניינת על סף סתירה פנימית: הוויתור על ה"אני" לטובת התבוננות שלווה ונטולת רצייה מעצים באופן פרדוקסאלי את ה"אני" הזה, בדיוק משום שה"אני" הופך להיות מושא לצפייה.
במילים אחרות: האדם הרודף והחושק הופך לעתים בהשראת הניו-אייג' לאדם היושב בלוטוס המתבונן בעצמו ולפיכך לאדם הנרקיסיסטי. אני משתמש במילה "נרקיסיסטי" לא בהכרח במשמעות שלילית. נרקיסיזם, כמו כולסטרול מלמדים אותנו הפסיכולוגים, יכול להיות טוב ויכול להיות רע.
מה שהופך את הקטע שציטטתי לבעל משנה חשיבות הוא שהנרקיסיזם הזה, ההתבוננות העצמית שמעודדות פרקטיקות מסוימות של הניו-אייג', קשור הדוקות לא רק למילייה בו מתרחש הרומן אלא גם לז'אנר בו הוא כתוב.
מתיקות צופית ייחודית. נילי לנדסמן
צילום: שרון דרעי
הז'אנר הזה ז'אנר "הרומן הפסיכולוגי", מושתת על ניתוח דקדקני של תחושות ובנות תחושות. השיא הגאוני של הז'אנר הוא "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט שבו ניתוחים של גוני רגש משתרעים על פני עמודים ארוכים. הז'אנר הזה הוא למעשה נרקיסיסטי ביסודו.
הנה למשל אותה שלומית הנמלטת מביתו של אותו מאהב: "ורק אחרי שאת מתרחקת נוסעת באיטיות במורד ההר את יודעת להגיד לעצמך שמה שעכשיו מתרחש בתוכך זו תאונת שרשרת מזוויעה שבה רגש מתרסק ברגש ואת נותנת בהם שמות - העלבון, הזעם, האימה והפיכחון". נרקיסיזם במיטבו.
הנרקיסיזם הזה יוצר מגבלה מסוימת של הרומן. במהלך הקריאה נזכרתי במערכון של "החמישייה" שבו קרן מור מספרת לנו בקול מתנשם על הפרידה מבן זוגה, שקם ככה סתם והלך בלי לומר מילה וכמה זה נורא. בסיום של המונולוג המתנשף צץ שי אביבי ומפטיר:
"לא היה להם מרלבורו".
לשלומית אמנם יש יותר הצדקה מקרן מור לטעון שחיי הרגש שלה סוערים, אבל בסופו של סיפור סיפור חייה בנאלי למדי: חיי נישואים שהאהבה בהם תמה. התחושה כאן לעתים היא של התפעלות עצמית מתנשפת מחיי הרגש וסערות הנפש, התפעלות שצידוקה לא ברור עד תום (ואף התבשמות של הסופרת מיופייה של הגיבורה קיימת כאן שמעוררת אי נוחות).
אבל הנרקיסיזם גם הופך את הפרוזה של לנדסמן לבעלת אותה מתיקות צופית ייחודית שקוראי פרוזה טובים תרים אחריה בתשוקת יניקה. רק אמנות הפרוזה היא בעלת הפוטנציאל למתיקות הייחודית הזו, המורכבת מהתוודעות אינטימית אל קודש הקודשים, אל קפלי הנפש של הזולת, ומתוך ההתוודעות הזו אל צפונותיו של הזולת, חזרה פלאית של הקורא אל עושר תחושותיו שלו. הצוף הנדיר הזה מצוי כאן. כאמור נרקיסיזם במיטבו.
"בטוב וברע", נילי לנדסמן, חרגול/עם עובד, 327 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם