ראשי » רייטינג » מוזיקה

ירח מתוק: על האלבום של עמנואל סנייה

עמנואל סנייה הותירה מאחור את התפקידים היצריים שלה מהקולנוע לטובת אלבום נעים, אלגנטי וצפוי. צפוי מדי ועדיין ראוי

חלק מהאתוס הצרפתי הוא דואט לשניים - שילוב בין גבר מבוגר ושרמנטי לאישה צעירה, הוא בקולו החרוך היא בחן הנעורים המתפרץ והמיניות הרעננה הבובתית. סרז' גינסבורג עשה מזה להיטי על עם בריז'יט ברדו וכמובן עם ג'ין בירקין. מילן פארמר באלבומה האחרון הקליטה דואט עם מובי. גם עמנואל סנייה, רוב הזמן אשתו (של רומן פולנסקי) ובדרך כלל שחקנית (מוצלחת) הולכת בדרך החרושה היטב ומביאה לאלבום שלה את בעלה וגם את איגי פופ כדי לשיר ביחד.

 
פולנסקי, רחוק מלהיות זמר, מדקלם-מהמהם-מזמר עם זוגתו את "מי אתה?" המאיר באופן מעניין את המצב העכשווי שבו נמצאים שניהם, פולנסקי וסנייה, בחייהם הפרטיים ובקריירה שהם מנהלים. אבל דווקא הדואט השני באלבום, עם סנדק הפאנק איגי פופ מביא איכות גבוהה יותר של חיבור מילים ומנגינה. "La Derniere Pluie" בדואט שלהם הוא שיר מאוהב ויש בו את כל מה שאנו מבקשים בדרך כלל משירים על אהבה. שיהיה בהם אותו טעם חמקמק של העצב המתוק, אותו קסם שטמון בלהחזיק ולאבד.

אם יש בעיה באלבום של סנייה - ולא בטוח שיש - היא קשורה לעודף המודעות העצמית שקיים בו. מאוד ברור לכל הצדדים איזה משחק משחקים ואין הפתעות. אין כאן רגע אחד של איבוד שליטה, בניגוד לדמויות הנשים שגילמה בסרטים שלה, שנעות בין צניעות כבושה ומתינות מעודנת לבין התפוצצות יצרים שלוחת רסן (כמו ב"ירח מר" ו"פרנטיק" שבוימו על ידי בעלה). סנייה של האלבום אינה נותנת לעצמה להתפרץ, להתפרק ולהציף הכל בתשוקה וזעם. וקצת חבל שכך.

המודעות העצמית קשורה גם לשירים עצמם שכתבה והלחינה קרן אן, והם משליכים פנימה מכל הציטוטים, המחוות והאזכורים האפשריים למעין קדירת תרבות מבעבעת אך גם צפויה. מי שיקשיב בתשומת לב ימצא פה את ההצדעות ל"פאם פאטאל" של לו ריד וניקו, לדבי הארי ובלונדי, למשוררים המקוללים ועוד מטעמים וממתקים לפרנקופילים מקצועיים.

סנייה הניחה את היצירה בידיה של קרן אן, שכתבה והלחינה, ועם קצת עזרה מידידים (אסף אמדורסקי ושלומי שבן) אפשר למצוא מכמה זוויות את הקשר הישראלי. כמוצר פופ, "משוגעת" הוא אלבום מוצלח, לא מחייב מדי לקשר ארוך, אבל בהחלט מספק את התשוקה לשעה של בילוי עם הסקס-אפיל והטעם הטוב של סנייה.

השיק הצרפתי וחוסר היומרה של כל המעורבים ביצירה מותירים את האלבום שלה בצד הנכון. כלומר הצד שבו אנחנו אמורים פשוט להתענג על הגשה קצבית, אלגנטית, מתוקה ונינוחה של שירי פופ צרפתי. לרגעים זה נשמע כמו אלבום של פרנסואז הארדי. לעתים כמו תקליט ישן שנשכח במרתפי שנות ה-70 ונשלף במפתיע כדי לעלות בראשונה על דיסק. את מה שקרן אן עושה כאן, לני קרביץ עשה לוונסה פאראדי ב-1992.

ומול שירים נעימים ומרעננים שכאלה לא נותר אלא לסכם את המגמה הלוהטת של השנתיים האחרונות. שחקניות ודוגמניות שהופכות לזמרות ומשחקות באופן לגיטימי לגמרי במגרש החדש. סקרלט ג'והנסון, קרלה ברוני, שרלוט גינסבורג. אין שום דבר חדש בזמרות מבצעות שנראות מצוין אבל כשזה מגיע מארץ הבגט והקפה או-לה, יש לזה תמיד ארומה ייחודית.

עמנואל סנייה, Dingue, אן.אם.סי יונייטד

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...