מסיקה קלאסית: על "חדשות טובות" של מירי מסיקה
באלבום החדש של מירי מסיקה "חדשות טובות" יש שירים אמיתיים שיכולים לעטר ספר שירה מודרני, עם טקסטים מעוררי מחשבה, לחנים עדינים ופשוטים ושירה בוגרת ומיוחדת
מירי מסיקה - ''חדשות טובות'', עננה
מישהו חכם אמר לי פעם שלהקשיב לשיר זה כמו לקרוא ספר - אי אפשר לעשות שום דבר אחר במקביל, אבל לפעמים מתחשק ששיר רק ישמש כרקע למשהו אחר. השירים החדשים של מירי מסיקה - יכולים להתפרש גם כך וגם כך.
האלבום השלישי של מסיקה, "חדשות טובות", לא טומן הפתעות יוצאות דופן, אולם מילותיו מעוררות מחשבה, כשבכל שיר ישנן שאלות קיומיות כמו: "והימים ימי דמע וסער, מבקשת מקלט מול הים, אודים עשנים, כותרות עיתונים והם שוב רוקדים על הדם" (מתוך "חדשות טובות"), אבל כמעט אף פעם אין תשובה חד משמעית.
אנשים אוהבים שאלות. אם לתשובות אף פעם לא תיתכן קנוניזציה מוסכמת כי הפתרון שלי הוא אף פעם לא הפתרון שלו, שאלות לעומת זאת, יש לכולם - על מלחמות, על בגידה, על משפחה, על זיכרון ופרשנותו, ובגלל זה האלבום הצליח לחדור אליי - הוא לא השאיר אותי תלויה בחלל ריק.
שירתה של מסיקה מוכרת לכולם, והיא נהדרת בדרכה. היא לא נוסקת למחוזות אחרים, אבל גם לא צוללת לצלילים חורקים. אין סטייה ולו הקלה ביותר מסגנון שירתה. וזה בסדר ואפילו די מוצלח, כי מי שרוצה לשמוע את מירי מסיקה לא רוצה אותה פתאום נערת רוק אפלה או מסלסלת מוגזמת. כאלה כבר יש לנו.
הרשו לי גם לנפץ את סטיגמת המסיקה-פלס-כורם. לדעתי כל אחת מהן ייחודית ושונה מ"אחיותיה". הן אמנם כתבו לה טקסטים, אבל כך גם אריק ברמן, עפר בשן, תמיר חיטמן, נעם חורב ואחרים. כל אחד מהם מיוחד, יפה ושונה, ואיכשהו הכל שזור לכדי אריג אתני או שדה פרחים או מרפסות עירוניות בבניין אחד.
"חדשות טובות" הוא יצירה מגוונת: "לבשתי מילים שמזמן לא שמעת אך נפשי חשופה מכל בד" (מתוך "לרגע נדמה"); "עייפתי מפניי, מהסדקים בעיניי, עד שדמעות דם יהפכו לקרח" (מתוך "פנינים בנהרות"); "לוחצת על כפתור מטונף במעלית, קומה שנייה,
זהו אלבום שיש בו "שירים אמיתיים", כאלה שיכולים לעטר ספר שירה מודרני. הם לא מוגשים ישירות כמתוך כפית, אולם יכולים להמתיק את לבבות כולם בעזרת לחנים עדינים, פשוטים, בועטים רק לעתים. השירים יכולים להיות מסובכים, ויכולים להיות קלילים - עניין של בחירה, כמה נוח. השירים לא כופים עצמם על המאזין, עד כדי התחשבות חברתית כמעט.
מדובר בהפקה מושקעת, צבעונית ומוצלחת לסוגה. שירתה של מסיקה משופשפת, בוגרת ומיוחדת, אולם קיימת תחושה של התעמקות יתר בשירה מוצלחת ופחות על הקשר בין הביצוע למילים, ולמרות זאת, אחרי ההאזנה קיימת בי תחושת זיכוך ונועם.
"המילים שלא אמרתי עוד תקועות לי בגרון,
שעון דופק על קיר וזה מזכיר לי תוף כבד,
על הכתף של ת"א אני אניח את הראש...
כל רעש בחלון שלי הוא שיר מתוך השפתיים של העיר"
(מתוך "על הכתף של ת"א").
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם