יש אלטרנטיבה: על הסרט "All Tomorrow's Parties"

הסרט "All Tomorrow's Parties" על פסטיבל המוזיקה ATP הוא מעבר לדוקומנטרי מצוין אשר ערוך ביד אמן, הוא מסמך חשוב אשר מציג תקופה, בדיוק כפי שוודסטוק ייצג את תקופתו

רודי קיסלר | 17/2/2010 15:25 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
All Tomorrow's Parties הוא פסטיבל מוזיקה שנוסד ב-1999 ומאז מתרחש שוב ושוב בקאמבר סאנדס אשר בסאסקס המזרחית באנגליה. הוגה הפסטיבל ומוציאו לפועל הוא מנהיג ההרכב בל אנד סבסטיאן בארי הוגן, כשכוונתו הייתה לייצר אלטרנטיבה לפסטיבלים הגדולים של אירופה ולאחד לכדי אירוע אחד את כל חובבי המוזיקה שאינה מקבלת במה רחבה.


אחרי עשור של פעילות אפשר לומר שהוגן הצליח ובגדול. ATP עומד כיום כפסטיבל האלטרנטיבי (במובן הקלאסי של המילה) השולט באירופה ומעבר לכך משמש כבסיס לפסטיבלים שונים ברחבי העולם, ונלווית לו עכשיו גם חברת תקליטים אשר מחתימה ומפיצה אמנים אלטרנטיביים שונים. "All Tomorrow's Parties" הוא גם שמו של סרט תיעודי חדש על הפסטיבל הייחודי הזה.

הלוקיישן של הסרט, כמו גם של הפסטיבל, הוא אתר נופש שקיים מאז שנות החמישים בעיירת חוף רגועה באנגליה, כשלאורך הסרט יש התכתבות עם קטעי ארכיון ישנים של אתר הנופש ששימש בעבר (וגם היום) מקום מפלט למשפחות בורגניות ופנסיונרים חביבים. קיום פסטיבל מוזיקה בלוקיישן שכזה יכול להעיד על אופיו הלא רגיל בעליל, כאמור - אלטרנטיבה טוטאלית, מכל בחינה שהיא, לפסטיבלי המוזיקה הגדולים שמבקשים למשוך קהל על ידי One liner אחד גדול. מתחם האתר כולל גם את המגורים וגם את מתחם ההופעות בחלל מצומצם אחד.

כל ההתרחשויות ב-ATP זולגות זו אל זו,  כשהופעות בחדרים הם דבר שכיח בפסטיבל, והקהל נע בדיוק באותם מתחמים שבהם ההרכבים המוזיקליים, כך שלצפות בהופעות שמתרחשות ממש מתחת לאף זה דבר שבשגרה.
פוסטר הסרט
All Tomorrow's Parties פוסטר הסרט

הנקודה המרכזית של הסרט אינה ההופעות (בניגוד לסרטי פסטיבלים אחרים) אלא רוח הפסטיבל עצמו. ג'ונת'ן קאהוט, שבא לפרויקט אחרי החשיפה שזכה לה בעקבות סרטו האולטרה-אישי "Tarnation", בוחר לא להביא צילום של שיר אחד בשלמותו אלא חלקים קטנים מכל הופעה (המתוסכלים ישמחו לשמוע שבקטעי הבונוס ישנם שמונה שירים באורך מלא). הקיטוע הזה אמנם מנוגד לציפייה הטבעית לראות הופעות במלואן, אך כאמור, הסרט אינו מתיימר להיות סרט פסטיבלים סטנדרטי, ומטרתו לתעד משהו מהותי יותר מסתם עוד הופעה, מוצלחת ככל שתהיה.

 

איך מגדירים אותם? אנימל קולקטיב
איך מגדירים אותם? אנימל קולקטיב צילום: יח''צ
במקום זה פזורות לאורך הסרט פנינים אמיתיות של קטעי הופעות במקומות לא צפויים. כך אפשר למצוא את סול וויליאמס מבצע את קטעי הא-קפלה שלו על חוף הים, את Hawk and the Hacksaw מבצעים הופעה קטנה ביותר בחדר משחקי הווידיאו של אתר הנופש, את Lightning Bolt מרביצים ללא רחמים על הדשא ליד ביתני המגורים, את גריזלי בר בג'ימג'ום על חוף הים ועוד המון רגעים ספונטניים בלתי נשכחים.   

בעשור האחרון, התפר שבין מוזיקה "אלטרנטיבית" למה שמכונה "מיינסטרים" נפער לממדים חדשים. אפשר לומר שמוזיקת הפופ הפכה לרדודה עוד יותר ממה שהייתה (אם ניקח לדוגמא את מה שמשודר בתחנות המוזיקה הגדולות), ובמקביל, הגבולות בתוך הסצנה האלטרנטיבית היטשטשו לגמרי.
היכן ממקמים למשל את בל אנד סבסטיאן? נדמה שעצם השאלה - ובכלל, הצורך למקם ולהגדיר יוצרים והרכבים בתוך העולם האלטרנטיבי - מיותרים לחלוטין.

אין אפשרות להגדיר את המוסיקה של אנימל קולקטיב במילה או שתיים; הדרך היחידה להגיע למשהו שקרוב להגדרה היא בהכרות מעמיקה עם ההשפעות שגרמו ליצירת המוזיקה. ואכן, קאאוט ובמאי הווידיאו-קליפים וינסנט מון, שסייע לו ביצירת הסרט, מודעים לנקודה האחרונה ויוצרים דיאלוג בלתי פוסק עם העבר - אם מדובר ברמיזה מכוונת לסרטו של מרטין סקורסזה "המופע האחרון", או בקטעי ארכיון ואזכורים לאבות פסיכדליה כמו ג'רי גרסייה וסאן-רה, אשר פורשים את משנתם הפילוסופית על מדיום ההופעה החיה ועל מוזיקה בכלל.

צילום: יחסי ציבור
בל אנד סבסטיאן. בארי הוגן מימין למטה צילום: יחסי ציבור

הסרט עושה שימוש בכל אמצעי אפשרי שהתגבש בעשור האחרון במדיה, החל מהפסקול ועד לעריכה האינטרנטית שלו, אשר מהדהדת בתזזיותה את אסתטיקת יו-טיוב. את חומרי הגלם אספו יוצריו ממשתתפי הפסטיבל עצמם - גם הקהל, וגם ההרכבים המופיעים; כולם צילמו, והסרט מורכב מכל אותו ערב-רב, כולל 8 מילימטר, מצלמות סלולר וציוד צילום מקצועי.

הופעה על חוף הים. סול ויליאמס
הופעה על חוף הים. סול ויליאמס יח''צ

נראה בבירור שיוצרי הסרט מכירים טוב את הקהל שלהם ולא מחפשים להתחנף לאף אחד. הסרט אינו מבקש להסביר מה קורה בפסטיבל, אין "אבות מייסדים" אשר יושבים ליד פסנתר הכנף שלהם עשרים שנים אחרי ומסבירים מהי מוזיקה ומאיפה באנו, כפי שאנו רגילים לראות בדוקומנטרים מוזיקליים. אווירת הביתיות וחוסר הדיכוטומיה בין אמן-קהל, שהיא הבסיס לפסטיבלי ATP, יוצרת סרט שונה, שמצליח להתרחק לחלוטין מהמודל המוכר שנוצר במפגש בין פסטיבלים, הופעות וקולנוע דוקומנטרי.

ATP הוא לא פחות ממסמך היסטורי ראשוני, אשר מבקש להסתפק ב"כך  היה" במקום ב"כך היה בגלל ש...". מעבר לסרט דוקומנטרי מצוין אשר ערוך ביד אמן, הסרט הוא מסמך חשוב אשר מציג תקופה, בדיוק כפי שוודסטוק ייצג את תקופתו, כולל הכל: בגדים, אווירה, סמים, וכמובן, בראש ובראשונה - המוזיקה. לא לשווא הסרט רואה אור עכשיו, כאילו רוצה לומר: קבלו את העשור הראשון של שנות האלפיים; לטוב ולרע, זה מה שהיה.

הכותב הינו עובד האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''האוזן השלישית''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים