סקורסזה ואני: ראיון עם ליאונרדו דיקפריו
נכון שכולנו רוצים לשמוע על בר רפאלי, אבל לליאונרדו דיקפריו יותר חשוב כרגע לדבר על שיתוף הפעולה החדש עם מרטין סקורסזה בסרט "שאטר איילנד". ראיון עם שחקן שלוקח את עצמו ברצינות
הבייבי החדש שלהם, "שאטר איילנד", מבוסס של רומן מאת דניס להיין, שמתרחש בשנת 1954. דיקפריו מגלם שם את בלש המשטרה טדי דניאלס, שיחד עם שותפו (מרק רופאלו) חוקר את היעלמותו של אדם שהיה מאושפז בבית חולים לפושעים חולי נפש, הממוקם על אי מבודד.
תנאי העבודה בבית החולים רחוקים מלהיות סימפטיים. עם סופת הוריקן שמתקדמת לעבר האי, רופא (בן קינגסלי) שלא משתף פעולה, ואוכלוסיה של רוצחים ואנסים, שאטר איילנד ממוקם גבוה מאוד ברשימת המקומות שממש לא מומלץ לבקר בהם.
"שאטר איילנד" הוא סרט שקשה לכתוב עליו, כי כל כך הרבה בסיפור מתבסס על מידע שהצופים מגלים רק בדקות האחרונות. למה זה ככה בעצם?
"נכון. הנרטיב כאן מאוד מורכב ודורש כל הזמן לשמור על איזון עדין. לטדי עבר מאוד מסובך, וכל הסרט עוסק בזכרונותיו, שאפשר לפרש אותם גם כחלומות. סקורסזה רצה להדגיש מימד של דו-משמעות בכל הנוגע לגיבור ולקו העלילה. לא חושב שעניין אותו סוף 'גימיקי' או דברים כאלה".
הסרט גם לוקח אותך, כשחקן, למקום מאוד אפל, שנדמה שלא ראינו כמותו בסרטים עד היום.
"מה שבלט בדמות ובסיפור בכלל כשקראתי את התסריט, זה שהכל מאוד רגשי. הסרט ממש חוקר את הצד האפל של האנושות. בסופו של יום, כל העניינים הז'אנריים - הזוועה הגותית, מאפייני המותחן - כל אלה נמוגים ואתה מגיע לליבת הסרט, שהיא הטראומה האנושית והיכולת להתאושש ממנה. או שלא".
בניגוד לציפיות מהשידוך ביניכם, לסרט כיפי ומותח, הוא מתגלה כיצירה מטרידה למדי.
"אני יודע למה הכוונה. גם אני לא ציפיתי לזה כשצפיתי בסרט כאחד מהקהל. זה אחד הדברים הנפלאים בעבודה עם מרטין, הוא אף פעם לא נצמד לז'אנר מסויים וזהו. הוא אמן אמיתי במלוא מובן המילה. יש גם ערך בידורי לסרט, אך זה אינו העיקר שם".
אצל הרבה במאים עם קריירות ארוכות, יש בדרך כלל איזו נקודת שיא, שאחריה גילו של הבמאי מתחיל להיות ניכר בסרטים. האם זה גם המצב גם אצלו בגיל 67?
"אין ספק שסקורסזה, למרות שהוא כבר עשה כל כך הרבה סרטים, ממשיך לדחוף את עצמו לקצה. מבחינה זו אני קצת מצטער שאני משחק אצלו. כי מכיוון שאני צריך להיות כל כך מרוכז בעבודה שלי, אין לי הזדמנות לעמוד בצד ולהשקיף על העבודה שלו".
עבדת כבר עם כמה במאים מהשורה הראשונה - סטיבן שפילברג, ג'יימס קמרון, סם מנדז. במה הוא שונה?
"על פניו, אין הרבה הבדל בין הבימוי שלו לזה של עמיתיו מאותו קליבר. אבל יש משהו שקשה לשים עליו את האצבע. הדרך שבה הוא מתייחס לשחקנים, הצורה שבה הוא עורך רגעים קטנים, איך שהוא מתקרב עם המצלמה כמעט בלי שתרגיש. רק בסוף אתה רואה איך כל החלקים האלה מצטרפים לפאזל נפלא. הוא עובד על כמה רמות בעת ובעונה אחת".
"יש תחום אחד שבו אני
כיצד העבודה איתו השפיעה על היחס שלך למשחק בכלל? האם כיום אתה עובד אחרת או מחפש דברים אחרים בתסריטים?
"דבר אחד למדתי, וזה להיות פתוח לגילוי הדמות תוך כדי צילומי הסרט. סקורסזה ואני נכנסנו לסרט הזה כאשר אנו יודעים טוב מאוד באיזה ז'אנר מדובר ואיזה סוג סרט אנו עושים. אבל לא היה לנו מושג לאיזה עומק רגשי עלינו לרדת עד שהגענו לסט באחד מימי הצילומים".
"היתה למשל סצנה שבתסריט תוארה בצורה מאוד פשוטה, אבל רק כאשר התכוננו לצלם אותה אמרתי לעצמי, 'וואו, זה בעצם הרגע החשוב ביותר בסרט!'. אז מרטי אמר, 'כן, אתה צודק'. ואז הבנתי שזה הרגע שבו אני צריך לתת את הכל. אני לא יכול להוסיף פרטים כי זה יהיה ספוילר. אומר רק שכל הסצנה ליד האגם היא אחת העבודות האינטנסיביות ביותר שעשיתי בחיי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם