פוליטיקה. עכשיו
"הזמן שנותר" של איליה סולימאן הוא יצירה מענגת בה ממשיך הבמאי לתת העדפה ברורה לאלמנט הפיוטי על חשבון האמירה הפוליטית הישירה
הזמן שנותר: כרוניקה של נוכח נפקד, פלסטין/צרפת 2009


ב"הזמן שנותר", סרטו העלילתי השלישי, סולימאן נוטל על עצמו משימה לא פשוטה - גלגול ההיסטוריה של היצור האתני "ערבים-ישראלים" דרך מעקב אחר קורות משפחתו שלו, ובעיקר אביו ואמו, שנותרו בנצרת גם לאחר שנכנעה לכוחות צה"ל ביולי 1948 והפכה לסוג של עיר מחוז, שממנה שולט הציוני-ישראלי על הערבי-ישראלי.

כמו בסרטיו הקודמים, סולימאן מתעקש גם הפעם על אימוץ טכניקת הסיפור דרך חלונות הצצה זעירים, תוך מתן העדפה ברורה לאלמנט הפיוטי שבוקע מאופני העמדת הסצינה, על חשבון האמירה הפוליטית הישירה. בסרט זה, יותר מאשר בסרטיו הקודמים, מרבה סולימאן לנעוץ סיכות דוקרות בעכוזם של בני עמו, המתוארים כמי שנטשו כבר מזמן את הרובה לטובת חכת הדיג של הגמלאי, את מדי הקרב למען הפיג'מה, את המאבק היוקד למען הסתלבטות בבתי קפה.
במסיבת עיתונאים שנערכה עמו במהלך פסטיבל קאן האחרון, ציין סולימאן
שפתו הפילמאית העשירה של סולימאן, המרבה להסתייע בסמלים ומיתוסים חוץ-קולנועיים (דתיים, היסטוריים ולאומיים), הופך את הצפייה ב"הזמן שנותר" לעינוג משמעותי, שרק עננה קלה אחת מעיבה עליו - אורכו המופלג של הסרט, שבהחלט ניתן היה לנכש מתוכו כמחצית השעה.