ראשי » רייטינג » ספרות

מדריך לפיד

חשיבותה הגדולה של הביוגרפיה של טומי לפיד היא בתמצות הישראליות של העשורים האחרונים, המגולמת במושא

זו ביוגרפיה של טומי לפיד שכתובה - באופן מקורי וסתמי כאחד- כאוטוביוגרפיה, שכביכול כתבה המנוח במקום מנוחתו. הביוגרפיה מסתייעת בסדרת שיחות שניהל טומי לפיד עם אמנון דנקנר בשנת חייו האחרונה, והיא נהנית, כמובן, מהעובדה שכותבה הכיר היטב את מושאה.

זה ספר חשוב כי טומי לפיד מתמצת בפרסונה שלו את הישראליות כפי שזו התעצבה בעשורים האחרונים. זה ספר חשוב כי כותבו הוא בעצמו סימבול לסוג מסוים ודומיננטי של ישראליות עכשווית, סימבול שייתכן ויפרוץ מקיר הסימבולים אל המציאות המיוזעת.

זו ביוגרפיה מעניינת מאוד לקריאה כי טומי לפיד היה אדם מרתק שחייו היו מעניינים מאוד, גם במובן הטרגי של הביטוי "חיים מעניינים" (על קצה המזלג: ניצול שואה ואב ששכל את בת; מייסד המגזין "את"; עיתונאי חשוב בעיתון זה; נאמנו של הטייקון שהקדים את זמנו, זמן הטייקונים, מקסוול; מנכ"ל רשות השידור; גיבור "פופוליטיקה"; מנהיג "שינוי").

זו ביוגרפיה קולחת שמדגימה את היותו של מחברה כותב מוכשר אך כותב שכתיבתו אינה מהשורה הראשונה וגם לא השנייה. חשוב להדגיש זאת, כי באקלים התרבותי הישראלי היותך כותב בעל כישרון שזוכה לפופולריות יוצאת דופן נתפסת כעדות להיותך כותב יוצא דופן. ולא היא.

ההתמכרות של הכותב לפאנצ'ים; הניימדרופינג התרבותי שלעתים אינו הולם את הסיבה שלשמה כביכול הובאה המובאה ושמסגיר חוסר ביטחון אינטלקטואלי והשכלה לא מסודרת; ההסתמכות המופרזת על האנקדוטה ו"הסיפור הטוב"; הרטוריקה הקולחת של הטקסט שמטשטשת את העובדה שכשעורכים בו אנליזה מגלים קפיצות וסתירות לוגיות, הם רק כמה ממגבלות הפרוזה הזו.

דורות מתחבטים ההיסטוריונים בשאלה האם גיבורי ההיסטוריה הם שיוצרים אותה או שההיסטוריה יוצרת את גיבוריה. בטומי לפיד התלכדו באופן מעורר השתאות כמה מהמאפיינים הבולטים של הישראליות בעשורים האחרונים, עד שחידה היא אם לפיד נישא על פני זרמי מעמקים של הישראליות או שהוא אחד מפורצי הסכר בפני אותם זרמים.

ואלה הם מאפייני הישראליות העכשווית שהתגשמו בלפיד: בורגנות גאה, נהנתנות מופגנת, אמונה קנאית בליברליזם כלכלי, הערצת הצלחה, הסתמכות על השואה כרכיב מרכזי בזהות היהודית, פונדמנטליזם חילוני שהנו תמונת מראה לפונדמנטליזם הדתי, פטריוטיזם הגובל בשוביניזם (במובן המקורי של המילה).

מאפיין חשוב נוסף של הישראליות העכשווית שהתבטא בלפיד, ושהביוגרפיה הזו מבטאת בלי משים, הוא הקיטש. לקיטש הזה ורסיה לאומית וורסיה משפחתית. בוורסיה הלאומית הקיטש הזה מתבטא בהתמכרות לאפקט הרגשי העז של השואה, ובעקבות ההתמכרות, במחיקת ניואנסים הלקוחים מהפלנטה שלנו, לא זו האחרת, הפלנטה של חיי היומיום.
 

הקיטש הזה אף מתבטא בשימוש באפקט הרגשי של נוראות השואה כדי להצדיק התנהגות לאומית תוקפנית. בוורסיה המשפחתית הקיטש הזה מתבטא בשימוש באפקט הרגשי שיש להכרזה על מסירות אין קץ לבני משפחתך בהצדקתה של התנהגות תוקפנית כלפי זרים.

הישראליות הזו, הלפידית, עלתה לגדולה מאז "המהפך". חשוב לומר: במובן מכריע לא "חירות" הפטריוטית והקנאית של בגין החליפה את מפא"י, אלא הליברלים הבורגנים, שלכאורה רק נספחו ל"חירות" ליצירת גח"ל, הם-הם שהחליפוה.

וטומי לפיד, בחייו, ביטא את אותם כוחות כלכליים-חברתיים שהיו באופוזיציה בזמן שלטון מפא"י ופרצו בכוח אדיר החל משנות ה-70 והלאה. "מדריך לפיד" הוא לטעמי דוגמה מאלפת למרכזיותו של טומי לפיד בעיצוב הישראליות העכשווית: כבר בשלב מוקדם כל כך, בראשית שנות ה-70, ביטא המדריך הזה את המעבר הממשמש ובא של ישראל הנצורה והסגפנית אל הגלובליזציה וההדוניזם, שפרצו בגלוי רק שני עשורים מאוחר יותר.

בעניין הבורגנות של לפיד, שלוש הערות. הראשונה: אחד מסממניה של הבורגנות הוא ייחוס חשיבות להמשכיות השושלת המשפחתית, שמתבטא כאן בכך שהבן הוא זה שכותב את חיי אביו.

השנייה: למרות שהוא גם מבשרו, יש להבחין בין הבורגנות הגבוהה, של טומי לפיד, המתהדרת במתינות ובתרבותיות, לבין האתוס היזמי-אקזיטי הישראלי של שנות ה-90 והאלפיים.

וההערה השלישית והחשובה ביותר: פעמיים מצטט לפיד הבן טקסטים של האב בהם חוזר טומי לפיד על אמונתו בדבר אי-השוויון הבסיסי בין בני האדם. כי מתחת לכל המילים היפות על חופש ואינדיבידואליזם ותענוגות לכול, זוהי מהות הקפיטליזם: הצידוד באי השוויון שבין בני האדם.

"זיכרונות אחרי מותי", יאיר לפיד, הוצאת כתר

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...