שלוש נקודות: רומנטיקה עתידנית
"בין הצללים" של משינה עובד יפה אבל לא ייכלל ברשימת השירים הגדולים שלהם, "לגמור כמו ברנר" של אריאל הורוביץ הוא להיט בפוטנציה ו"עתיד" של גבריאל בלחסן הוא, ובכן, העתיד. על שלושה סינגלים חדשים
רגש במכונה
משינה - בין הצללים
איזה רכיב אלכימי חלקלק זה הרעב. כמה בלתי אפשרי לייצר אותו בצורה מלאכותית. ועד כמה הוא חיוני כדי להפוך מוזיקה מאסופה של צלילים לבעיטה בבטן. "בין הצללים" החדש של משינהלא ייכלל ברשימת השירים הגדולים שלהם. הוא גם מתחמק מראש מכל ניסיון להדביק אותו למושג הארור ההוא קאמבק.
שיר שקט כמעט מינורי למבוגרים בלבד. לא צועק בקול גבוה "חזרנו". לא מנסה להתכתב עם משינה של פעם. ודווקא על הרקע האפרורי הזה בולט למרחקים ההבדל העצום בין משינה מודל 2010 לזו של ימי הפלסטיק הסגולים מבית "רומנטיקה עתידנית". יכול להיות כמובן שזהו ניתוח מופרז המתבסס על ספקולציות. או על משאלות לב במקרה שלי. אבל משינה
נשמעים פתאום שבירים. כמעט מפוחדים. וזה נפלא.
תקשיבו לשירה של יובל בנאי. הוא מצלצל כמו מישהו אחר. הרבה פחות מיומן. כבר לא על אוטומט. כמעט הייתי אומר הססן. וזה עובד יפה עם הטקסט המצוין שלו ששומר על מסורת הנונסנס המשינאית ("והיא שחורה יפה אני אצלה תקופה") אבל מוהל אותה בלב שבור. אמיתי. מרגש. ואז כשמגיע הפזמון מזן שלומי ברכה קלאסיק כבר הרבה יותר קל הלחץ על העין השטופה. שטופה בדמעות כי משינה חזרה. והפעם באמת.
משינה חוגגים 25 שנה
צילום: אורית פניני
מן הקצה אל הקצה
אריאל הורוביץ - לגמור כמו ברנר
הססמוגרפים שלי ושל אריאל הורביץ פועלים ככל הנראה הפוך. שני האלבומים הראשונים שלו שהצליחו יפה עוררו אצלי סוג של אנטגוניזם. השניים שבאו בעקבותיהם שזכו להצלחה מסחרית פחותה בהרבה חביבים עליי במיוחד. תאמרו זה אינסטינקט של אוהד הפועל. תאהב אותם כשהם קטנים וכפופים. אענה וואלה עליתם עליי.
אבל אז אנסה להתעמק יותר. הורביץ מעורר תמיד תחושה שהדברים באים לו בקלות יתרה. טקסט מהסוג החביב מגובה במנגינה קטנה וקליטה ומבוצע בנונשלנט. ז'אנר מוזיקלי ייחודי שניתן לכנות כ"שתי דקות היינו פה". איפשהו אחרי האלבום השני הוא הרגיש שזה לא מספיק והתחיל לחפור בעצמו. זה ניפק מילים שמנסות לגעת לא רק לעורר חיוך ובאופן כללי שירים מרגשים שמחייבים יותר מהאזנה אחת (נסו את "הכביש המהיר" למשל ). בקיצור לא פלא שזה לא צלח.
והנה מגיע אלינו "לגמור כמו ברנר" סינגל ראשון מתוך אלבום חמישי ותחושת דז'ה וו ממלאת את חלל האוזן. זהו שוב אריאל הקליל המחויך זה שלוקח דאחקה חביבה ועושה ממנה שיר שלם. וכשאוהד הפועל מקטר אריאל הורביץ מנתר. השיר הזה עומד להיות להיט.
אריאל הורוביץ
צילום: יפעת יוגב
המלאך גבריאל
"דשא" הסינגל החדש של גבריאל בלחסן יצא לפני כשבועיים. אבל דווקא הביסייד שלו (איך אנחנו אוהבים להיאחז במונחים לא רלבנטיים שמזכירים מורשת מוזיקלית מפוארת) "עתיד" הוא העתיד. כמה עוצמה ייאוש חמלה ותקווה אפשר להכניס בחמש דקות ושמונה שניות. כמה חשוב שיטחנו את השיר האדיר הזה עד דק ברדיו עד שגם המאזין השפוף והשחוק ביותר יתוודע לקסמיו. וכמה אני מנותק מהמציאות כשאני אפילו מפנטז על תרחיש כזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם