אבבא בוא ללונה פארק
בימים אלה זוכה להקת אבבא למחווה מרשימה בלונדון בצורת תערוכת "אבבא-וורלד". כמו הלהקה עליה מבוססת התערוכה, גם כאן הכל מתקתק, צפוי, עטוף פאייטים, דיסקו וסבנטיז. עידו סואן, שליחנו ללונדון וחובב פרידה ידוע, ביקר וחזר עם רשמים
בשבוע שעבר נפתחה בלונדון תערוכת "אבבא-וורלד", מעין טריפ נוסטלגי המוקדש ללהקה ולארבעת חבריה.
התערוכה כוללת, בנוסף לחידושים טכנולוגיים (הולוגרמות של ארבעת השוודיים מקפצים לצלילי "דאנסינג קווין"), את התלבושות, אלבומי הפלטינה ושאר מרכיבי המיתוס של הלהקה ששינתה את פני מוזיקת הפופ לעד.
ואכן, היה מפתיע לראות כל כך הרבה ילדים, שנדמה כי התערוכה נועדה לא פחות עבורם מאשר עבור הוריהם.
אחרי המחזמר מגלגל המיליארדים "מאמא מיה", שחגג עשור בשנה שעברה, והסרט המבוסס עליו (והדי נורא, יש לומר. סליחה מריל), שעזר לגלגל כמה נוספים, מותג "אבבא" מסרב להיעלם ומאיים לכבוש גם את עולם האטרקציות.
"אבבא-וורלד", שתוצג בלונדון לזמן מוגבל בלבד (עד ה- 28 במרץ), כוללת, כאמור, בנוסף לבגדים האקסטרווגנטיים גם את מיטב חידושי התחום, ואלו שיזכו לבקר בה יוכלו לעלות על במה אחת יחד עם ארבעת חברי הלהקה ולשיר איתם את מיטב להיטיהם הנצחיים.
פרידה וביורן חנכו את האטרקציה החדשה בערב פתיחה חגיגי שנערך בלונדון בשבוע שעבר. השניים הנותרים, בני ואגנתה, היו שם רק ברוחם.
אחרי הכל, לאחד יש הרכב מוזיקלי ומלון בוטיק לנהל בסטוקהולם ("Rival", אם אתם בסביבה) והשניה חיה לה אי-שם באי מבודד שלחופי שוודיה ממנו כנראה קשה לה להיפרד, גם אם מדובר בקפיצה קטנה לאי הבריטי (מתברר שכיום אגנתה היא כבר סבתא הנהנית לבלות עם שני נכדיה, ואינה עוסקת במוזיקה כלל, כך היא מספרת בראיון עימה שצולם במיוחד לתערוכה).
כיוון שחבריה הסרבנים של אבבא הכריזו חזור והכרז כי לעולם לא ישירו יחד על אותה הבמה, הולוגרמות שנוצרו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר זה הכי קרוב שאי פעם נגיע כנראה לאיחוד היסטורי שלעולם כבר לא יתקיים (למרות שתמיד אפשר עוד לקוות).
אז אם מתחשק לכם להיפרד מ- 21 פאונד (לא מעט כסף, בהתחשב בעובדה שמדובר בסה"כ בתערוכה שאינה יותר מאסופת פריטים, נוסטלגיים ככל שיהיו, וכמה קטעי וידאו)
כן, גם אם זה כרוך בליווי מחריש אוזניים של אי אילו זייפנים שמתעקשים לקבל תמורה מקסימאלית לכספם ולשיר (אם אפשר לקרוא לזה ככה) את "טייק א צ'אנס" באופן שלא היה מבייש ערב קריוקי גרוע במיוחד של עובדי בנק. מעריציה הנלהבים של הלהקה לבטח לא יתאכזבו.
התערוכה היא למעשה סניף נודד של מוזיאון אבבא שנפתח בשוודיה לפני כמה שנים ואשר ישוב לשכון שם באופן קבוע, לאחר שתנדוד לאוסטרליה ולניו יורק.
החוויה בה מתיימרת להיות אינטראקטיבית: כל כרטיס הוא גם מאגר נתונים המתעד את הביקור של בעליו בתערוכה, החל מחידון דרך רמיקס שאפשר ליצור לאחד השירים ועד לשירת קריוקי מביכה כאמור והקלטה של רשמי הביקור.
את כל המידע החשוב הזה אפשר להעלות לאינטרנט באמצעות האתר של התערוכה, אם מכניסים את מספר הכרטיס.
בתחילת הביקור מקבלים אוזניות המחוברות לשלט לבן שמתכתב עם תחנות שונות לאורך התערוכה ובכל אחת מהן מספר השחקן סטלן סקארסגארד (מכוכבי הסרט ההוא) במבטא שבדי כבד סיפורים שונים מההיסטוריה של אבבא.
מיד אחר כך, נדרש/ת כל מבקר/ת לבחור מול מסך מחשב את חבר/ת הלהקה המועדפ/ת עליו/ה.
לאחר לבטים רבים, שכללו שאלות עמוקות של זהוּת, בחר כותב שורות אלה דווקא בפרידה (אנני-פריד, כפי שקוראים לה בשוודית), המסקרנת מבין השתיים וזו עם קריירת הסולו המעניינת יותר (there’s something going on I Know, המצוין, שהוציאה ב- 1982 בהפקתו של פיל קולינס, היה להיט לא קטן, ומושמע גם כיום במסיבות דיסקו ואייטיז).
עם זאת, עד לרגע כתיבת שורות אלו לא ברור מה מהותה של הבחירה הנ"ל וכיצד היא מתבטאת (חשבתי לתומי שהולכים להלביש אותי בפאת תלתלים אדמונית, מה שלא קרה לבסוף).
בתחילת המסלול ישנו חידון הכולל 8 שאלות ב-3 דרגות קושי שונות. משום מה, אי אפשר לענות על יותר מחידון אחד בכל כרטיס, אז בחרו היטב.
כמי שמוקיר את תרומתה של אבבא לעולם המוזיקה בכלל, ולעולם הפופ בפרט, הלכתי לתומי על דרגת הקושי השנייה, בעודי בטוח שאצליח לענות על שאלות הטריויה, שכל חובב אבבא סביר אמור לדעת עליהן את התשובה. טעות. השאלות לא קלות כלל ובשש מתוכן תשובותיי היו שגויות.
מפה והלאה, כל חדר בתערוכה מוקדש לנדבך כלשהו מחיי הלהקה. החל בשיחזור משרדו של מנהלם האישי (לא יותר ממשרד, אגב), דרך שיחזור החדר בבית הקיץ הפסטורלי, באי אליו נסעו חברי הלהקה לכתוב ולהקליט, עם פסנתר לבן ונוף מרהיב המוקרן על מסך, עבור בחדר המוקדש לאבבא-מאניה שתקפה את אוסטרליה בעת מסע ההופעות של הלהקה ב- 1978 והסרט הסמי-תיעודי שנעשה בעקבותיו, חדר שכולו אירוויזיון 1974, עם לוח התוצאות הגורלי (כן, גם אנחנו שם) ועד לסוף הבלתי נמנע, וסקירה של קריירות הסולו של חבריה.
חדר נוסף הוא חדר העבודה שבו נתפרו בגדיהם הצבעוניים על ידי צמד מעצבים, שנראים כפי שאפשר היה לדמיין שייראו: בלונדינים, אחד מהם בשפם סבנטיז טיפוסי והשני סתם בלונדיני, שלבטח העריצו את אגנתה ופרידה, אבל רצו להשכיב את בני וביורן (טוב, אולי רק את בני).
ואולי זו קצת הבעיה של "אבבאוורלד", תערוכה שנאצרה בשיתוף מלא של חבריה: הכל בה מעט צפוי ומתקתק, חלילה לא מעז לחשוף אי-אילו עובדות שערורייתיות וסקנדלים שמאחורי הפאייטים המנצנצים, במידה והיו כאלה.
גם ימיה האחרונים של אבבא כלהקה מתוארים באופן נקי, כאילו הסוף היה טבעי ומתבקש, ולא תוצאה של גירושים כפולים ונתק כמעט טוטאלי בין הצלע הגברית לזו הנשית בלהקה.
ומצד שני, הרי זו בדיוק הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים אותם: השירים לא פחות ממושלמים - פופ במיטבו שרבים אולי ניסו, אך מעטים, אם בכלל, הצליחו להעפיל עליו - וגם כשהם מעלים דמעה (וכמה מהם בהחלט עושים זאת), אין בהם כדי לפגוע בתדמית הנקייה של חבריה.
זה העולם שאותו יצרה "אבבא", בו היא פעלה, והלוואי והיה זה עולמינו שלנו. אפילו אגנתה, שהקאמבק האחרון שלה היה ב- 2004 עם אלבום קאברים לשירים של אחרים, מגלה ברגע של כנות באותו ראיון מיוחד (כל אחד מהחברים התראיין בנפרד), שברגע של עצבות היא שומעת "אבבא". לכמה שעות בבוקר שטוף שמש בלונדון, האשליה (שוב) עבדה.
תיזהרו ביציאה, העולם האמיתי מחכה בקצה המדרגות - אך גם זה לא לפני שעוברים דרך חנות מרצ'נדייז עמוסה בכל טוב, החל מהדברים הצפויים (פוסטרים, כוסות וחולצות) ועד לפריטי אספנות כגון פיגורות מעוצבות החתומות בידי חברי הלהקה, בצירוף האות הראשונה של שמם (35 פאונד, למקרה שתהיתם).
Abba World, 45 Earl's Court, London
עד ה- 28 במרץ, 21 פאונד לכרטיס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם