פייפר קאט: לא סוגה בשושנים
הסיפורים של הסופרת הנשכחת שושנה שׁבַּבּוֹ יפים, אך אינם אחידים ברמתם. עם זאת, שווה להעמיק במקבץ שקיים בחוברת "הכיוון מזרח" ולתקן את העוול שנעשה לה לפני שנים
העוול נעשה לסופרת שושנה שׁבַּבּוֹ (1910-1992). ילידת זכרון יעקב, נצר למשפחה ספרדית ותיקה מצפת, שהייתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת תגלית של הסופר החשוב והעורך הגדול לספרות לפני קום המדינה, אשר ברש.
המעוולים היו הממסד האשכנזי שהרבה לבקר באופן חריף את רומן הביכורים שלה "מריה", רומן ייחודי וטוב מחיי הנזירות בארץ, שלא התאים לרוח הדברים שנכתבו אז מבחינה נושאית; וגם הסופר הוותיק דאז, יהודה בורלא, אשר כתב בכתב העת "מאזנים" של אגודת הסופרים העברים מאמר משׂטין ומקטרג על הרומן של שבבו הצעירה בת העשרים ושתיים.
זאת הייתה ביקורת קשה מבית, כי בורלא הרי היה ספרדי שטופח על ידי הממסד ואף היה המורה של שבבו בפועל. יש רגליים לסברה שהוא רמס אותה מפני שחשש כי הנושאים הרומנטיים הכרוכים במשברים משפחתיים שבהם היא עוסקת, מאפיינים גם את יצירתו שלו (למשל, הרומן הנודע שלו "אשתו השנואה"), כלומר הייתה כאן דריסה סקסיסטית-שוביניסטית וקנאת סופרים שלא הרבתה חוכמה. אולי פחד שמא הסופרת הצעירה באה לרשת אותו כיקירת הממסד האשכנזי.
היא מכריזה: "הייתי עבד כנעני לחיי נישואיי, ואני צעירה ויפה ורזה, ואין לבי לתענוגות שהיו בגדר מותרות באותם ימים. ואני עוזרת בחנות הצמר של בעלי, ועושה כמיטב יכולתי לשאת בעול, ואם בא איזה רעיון להגותו הייתי טורדת אותו במחשבתי. שושנה שבבו הסופרת מתה! ישנה הגברת כרסנתי! ומה עניין שמיטה אצל הר סיני!"
כך איבדנו סופרת טובה מאוד עוד בחייה. רק עוד פעם אחת פרסמה סיפור קצר במקומון של "מעריב" חיפה והצפון בשנת 1984 ולא יספה. סיפור קצרצר קסום על קריאת תרנגול צעיר, הקורא בקול טנור, אשר משתתק יום אחד והסופרת לא שומעת אותו יותר "תם ונשלם - הטנור נדם". נקל לשער למי התכוונה באופן אנלוגי.
את הדברים האלה מספרים לנו הסופר והעורך יצחק גורמזאנו-גורן בפתח החוברת וכן ד"ר קציעה עלון, חוקרת ספרות ואמנות, ראש החוג למגדר במכללת בית ברל, במאמר מאלף המותח קווים בן שבבו לדבורה בארון. כל זה בא ללמד אותנו עד כמה דורסנית ודכאנית יכולה להיות החברה שמדירה את כותביה ואמניה על רקע מיניותם או על רקע מוצאם. כוח הרסני נורא. בתה של שבבו, אורנה לוין, מספרת כי בכל פעם שהעזה להעלות לפני אִמה את נושא הכתיבה, הייתה זו פורצת בבכי קשה, ולהתפרצות זו הייתה מתלווה שתיקה ארוכה ונזעמת.
אחרי שאנשי "בימת קדם", גורמזאנו-גורן ובת-שחר גורמזאנו גורפינקל בראשם,
הסיפורים יפים הֵמָּה, אך אינם אחידים ברמתם. שבבו טובה מאוד בתיאור דברים שבינו לבינה בעיקר בחברה הפטריארכאלית היהודית ספרדית-מסורתית ("חתונה") והחברה הערבית שהכירה ("ערירי"). היא טובה מאוד בתיאור חיות כאלגוריה לחיי אדם, למשל צמד כלבים, אם וגור ("כלבים לאור שלהבת") או לול תרנגולים ("אדמוני"). בסיפור האורבני תל אביבי שלה ("כיצד נאסרתי"), היא יותר חלשה ולא ברור כל כך מה היא רוצה להביע. פעמים נדמה שהיא אוחזת בסיפור אך הוא נוזל לה בין האצבעות. עם זאת, רוב סיפורי הקובץ טובים הֵמָּה, והשפה הייחודית שלה, גם על רקע התקופה, שווה את מאמץ הקריאה.
קוראים כבודים, אם אשר ברש, גדול העורכים לפני קום המדינה בעיניי, שגילה גם את יהודה בורלא, אף את אסתר ראב, שפרסם את עגנון שערך את דוד פוגל והיה מוכן לשלם מחיר כבד על הפרסום ועל תמיכתו הגורפת באצ"ג, הצביע עליה כעל כישרון וַדָּאִי, שווה לחשוב פעמיים ולתקן את העוול. לקרוא את "מריה", אולי גם את "אהבה בצפת" וכמובן להעמיק בקובץ הסיפורים הקצר הזה "רחקו החלומות". והגיתם בהם.
הברקה או החמצה? הברקה
רחקו החלומות - קובץ סיפורי שושנה שׁבַּבּוֹ/ הכיוון מזרח 19/ 140 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם