הוצאה יקרה, ערה?
הוצאת "קצרצר" מנסה לשדך בין הספרות לתרבות ה-סמס. היא מתעלמת מכך שכרגע, הספרות הפכה לאופוזיציה המרכזית של התרבות הזו
ובחזרה לשורה. בעלי הוצאת "קצרצר" חיברו אחד ועוד אחד (מטבע לשון גם כן): כיוון שמדיום הסמסים פופולרי כל כך בתרבות העכשווית למה שלא נתאים את הספרות, כלומר את המסר, אליו? לצורך כך רתמו שורה של כותבים מכובדים, יורם קניוק, ירון לונדון, שולמית לפיד, יאיר לפיד, דרור פויר ועוד וביקשו מהם לכתוב סיפורים קצרים. אגב, יושם לב שרבים העיתונאים בקרב הכותבים שאליהם פנתה ההוצאה. עיתונאים, כמו מבקרי ספרות אגב, זקוקים יותר מסופרים לפידבק מיידי. הם, בקיצור, פחות דחייני סיפוקים (בתחום המקצועי, כן?), ולכן גם פתוחים יותר לפרויקט מהיר הפקה ותגובה מהסוג הזה.
את הסיפורים הקצרים חילקו הכותבים לפרקונים אותם ניתן לשלוח כסמסים. המנוי, שרוכש אחד מהסיפורים, מקבל מדי יום פרקון מהסיפור. חשוב לציין שלצורך הקריאה בפרקוני הסיפורים עליך לגלוש באינטרנט דרך הטלפון, כלומר אלה אינם סמסים רגילים. עוד חשוב לציין, גם כן בעקבות מקלוהן שלימד אותנו לראות את הספר כטכנולוגיה, שמצאתי את הקריאה בכלי הטכנולוגי המכונה "ספר" קלה יותר, ואני מתייחס להיבט של נוחות המשתמש בלבד, מאשר בטכנולוגיית הסמסים, המצריכה פתיחת כל פרקון, למשל אם ברצונך להיזכר בפרקים הקודמים, באמצעות הקשה על מקש ולא באמצעות דפדוף.
עוד חשוב לציין שכרגע הלקוח אינו יכול לבחור את קצב הקריאה שלו, במובן זה שפרק אחד בלבד מסופק לו כל יום. בשיחה שניהלתי עם ההוצאה, בה הערתי שמתבקש שהלקוחות יוכלו לבחור להמשיך בקריאה אם יחפצו בכך, אם ייתקעו בתחנת אוטובוס או בתור לרופא למשל, גילתה ההוצאה עניין בהערותיי וציינה שהפרויקט הוא חלוצי ופתוח לשינויים.
ברוחו של מקלוהן, הביקורת הזו לא תהיה ביקורת על הסיפורים עצמם, כלומר על התוכן. הסיפורים עצמם, ברובם, סבירים בהחלט אבל אינם טובים במיוחד. שני כותבים, דרור פויר ויאיר לפיד, מתבלטים בכך שנראה כי ניסו להתאים את הסיפורים למדיום. דרור פויר, בסיפור קצר על העיתונאי הראשון בחלל, הופך את הפרקונים המוגשים לקורא לתשדורות בהולות מהעיתונאי? אסטרונאוט שאבד בחלל. כך נוצר תלכיד מעניין בין הכתיבה הלקונית, היעדר סימני הפיסוק או הגינונים, הבהילות של הסמסים, לסיטואציה אותה מתאר פויר.
יאיר לפיד, שכתב סיפור בלשי, מנצל את קיטוע המידע שמאפיין את שליחת המסרונים לצורכי סיפור הבלש. הרי סיפור הבלש משהה את המידע על מנת להשאיר אותנו במתח. ציפייה מורטת עצבים ומענגת בו זמנית, שאינה שונה בהרבה מהציפייה הדרוכה למענה על השאלה הרת הגורל "ערה?" (מילה שבעצמה היא הסיפור הקצר הקצר בעולם).
אבל נראה שהוצאת "קצרצר" מחמיצה כאן עניין בסיסי הנוגע למקומה של הספרות (ואני
הקוראים מבקשים בספרות בדיוק את ההפך מחוויית הסמסים הקצרה ו"הקליטה". הם מחפשים תהליך, היקשרות איטית לדמויות מרובדות, אפשרות להיבלע בעולם אלטרנטיבי מעוצב בפירוט. לא מזמן כתבתי כאן על הרומן "אמן הסיפור הקצר" שכתבה מאיה ערד, ואשר מבכה את היעלמות הסיפור הקצר. הידיעה על מותו של הסיפור הקצר מוקדמת אומנם, אבל בהחלט ניתן לדבר על תשוקתה של התרבות הספרותית לעבר הרומן, דווקא בגלל שהיא מוקפת בתרבות של מסרים קצרים וקליטים מ"ביבי החדש", "מתאים לנו בול" ועד "ערה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם