פטי בום: ריאיון עם פטי סמית
פטי סמית, המשוררת של תנועת הפאנק, נזכרת בזמנים שבהם עצרה מוניות לויליאם בורוז מחוץ לצ'לסי הוטל, גנבה מחנויות וספגה עלבונות מאנדי וורהול. בגיל 63, עם אוטוביוגרפיה חדשה, היא מבינה שכל אלה היו רק קורס הכנה ללידה המתקרבת של יצירת חייה
מדי בוקר, לאחר שהיא רושמת במחברתה כמה "שאריות חלום", פטי סמית הולכת מביתה בקצה הסוהו לבית קפה בבדפורד סטריט, שם היא מזמינה כוס קפה וכוס מים חמים, ומוהלת אחת בשנייה. היא לא מוצאת את המשקפיים, ולכן לא תוכל להספיק היום הרבה - סמית עוסקת במוזיקה, כתיבת פרוזה וצילום, ומשתדלת להקדיש זמן שווה לכל אחד מהתחומים - אולם אתמול דווקא הייתה שקדנית. בין השאר, כתבה קינה לאדגר אלן פו וצילמה במיטה כמה תמונות סוריאליסטיות של העתק גבס של ראש המשורר ויליאם בלייק, כאשר סנטרו תחוב בתוך הסדינים שלה.
"אין יום שבו אני לא יוצרת משהו", אומרת סמית. "לפעמים זה יום קשה, ואני מתכוננת ללכת לישון ב-11 בלילה, אבל אז אשלוף פולארויד ואצלם סדרה של כמה תמונות. ואז אני הולכת לישון מאוד שמחה כי יש לי משהו להסתכל עליו, משהו שעשיתי".
בגיל 63, בחולצת פסים ונעליים צבאיות, כששיערה המאפיר תחוב ברובו מתחת כובע גרב (השאר מונח על כתפיה, כאשר כמה צמות זעירות מפוזרות פה ושם), סמית נראית כמו הפאנק-רוקרית ששרה שישו היה "ההומו הגדול ביותר בהיסטוריה" ובעטה משקאות על בכירים בתעשיית המוזיקה באחת ההופעות שלה. ככוכבת רוקנרול - הקדימו אותה רק גרייס סליק הנשית יותר וג'ניס ג'ופלין בעלת הנטייה לבלוז - היא אייקון פמיניסטי אנטי פמיניסטי שהתלבשה בצורה אנדרוגינית, השתמשה בסלנג מלוכלך כמו ויליאם בורוז וטענה שמילים כמו .Ms הן "ממש בולשיט".
"התנועות (U ,O ,I ,E ,A) הן האותיות הכי מעוטרות באל"ף-בי"ת, והבני זונות האלה מוציאים את התנועה המזוינת היחידה מתוך המילה מיס", התקוממה סמית לפני יותר מ-30 שנה. "זה נשמע כמו דבורה חולה, זה נשמע פריג'ידי". היום היא כבר מוכנה להתחרט על כמה מההצהרות הלא דיפלומטיות ששחררה. "אם למדתי דבר אחד בחיים", אומרת סמית בקול נמוך, איטי ומונוטוני, קצת מהורהר, "זה לא לשפוט אנשים".
בימים אלה מתעניינת סמית בחלק המוקדם של חייה, השנים בהן חיפשה את הגדולה בצורה נואשת בניו יורק, עד שהתפרסמה עם הוצאת אלבום הבכורה שלה "Horses" ב-1975. היא הגיעה לעיר מדרום ניו ג'רזי כמעט עשר שנים קודם לכן עם 32 דולר ועותק במזוודה של "Illuminations" של המשורר הצרפתי ארתור רמבו. את הלילות העבירה בתחנות הרכבת התחתית ובפארקים, עד שפגשה את רוברט מייפלתורפ, אז נער מקהלה מפלורל פארק וסטודנט שהפך לחבר הראשון שלה ולימים לאחד הצלמים החשובים והמשפיעים במאה ה-20.
במסגרת העבודה על הספר עברה סמית על ערימת יומנים מימי נעוריה. "יש לי זיכרון טוב, ברגע שמגרים אותו. כך שעם המחברות יכולתי לשבת, להישען אחורה ולראות את הדברים כמו בסרט קטן". ועדיין , להשלמת התהליך הזה נדרשו עשר שנים ושני מוציאים לאור. באמצע פספסה סמית דד-ליין חשוב - 20 שנה למותו של מייפלתורפ מסיבוכים של איידס. "אני כמעט בוכה כאשר אני חושבת על פספוס התאריך", היא מתוודה, "הייתי בטנסי בסיבוב הופעות עם הלהקה שלי, והייתי צריכה לצאת לשדה חיטה להתקשר לעורך שלי בסלולרי. כל הזמן אמרתי לעצמי, 'את חייבת להגיד לו שזה לא גמור. יאללה, תהיי גבר, תהיי גבר'".
קצת מפתיע לשמוע שסמית, מופת שלוליות, הפכה לרגשנית. אבל מייפלתורפ הרי כינה אותה Soakie, כי הדמעות זלגו מעיניה כל כך בקלות, ולאחר שאני
הגורל הפגיש ביניהם ב-1967. סמית היא שפנתה אל מייפלתורפ, כאשר נכנס לחנות הספרים "ברנטנו'ס" בשדרה החמישית, שם הצליחה לקבל עבודה כפקידה, למרות שבאותם ימים עדיין ישנה ברחוב. הוא קנה מחרוזת אתנית שהיא רצתה: שני פאנלים של אמייל על חוט משי. "אל תיתן אותה לאף בחורה מלבדי", ביקשה. בפעם השנייה פגשה אותו בטומפקינס סקוור פארק באיסט וילג', בעיצומו של דייט לא מוצלח עם סופר מדע בדיוני.
מייפלתורפ, שבאותה תקופה כבר הכיר מקרוב את סגולות האסיד, סיפר לימים לכותבת הביוגרפיה שלו פטרישה מריסרו שסמית נראתה לו אז מוזרה יותר ממנו. "היא הייתה על גבול הפסיכוטי בצורה סכיזופרנית", העיד הצלם, "היא סיפרה לי סיפורים שלא ידעתי אם הם אמת או בדיה. אלמלא גילתה את האמנות, היא הייתה גומרת במוסד לחולי נפש. אבל היה בה המון קסם".
מתחת לשכבות הקסם, פטי סמית עדיין הייתה אז מעריצה נלהבת שהקפידה לאמץ את קוד ההתנהגות של האמנים האהובים עליה - היא נהגה לגנוב ציוד לציור כי שמעה שלי קרסנר עשתה זאת עבור ג'קסון פולוק, וניסתה לעצור מונית כמו בוב דילן בסרט "דונט לוק בק", שתיעד את מסע ההופעות שלו בבריטניה. "המטרות שלי היו נשגבות", היא מהרהרת כעת. "רציתי להיות ציירת, או לכתוב את 'פינוקיו' או 'עליסה בארץ הפלאות', מסוג הספרים שקראתי מאות פעמים כאשר הייתי ילדה. רציתי להיות בקאנון, כי השאר זה זבל או אוננות".
"העניין הוא שיש מעט מאוד אמנים אמיתיים, ממש כמו משוררים אמיתיים", היא מנסה לחדד את המסר. "לכל אחד יש דחף יצירתי, לכולם יש זכות ליצור והם צריכים לעשות זאת. זה מה שבלייק האמין בו, שכל אחד יכול להחיות את האלוהים. זה ברור מאוד בתקופתנו, שכל האמנים נמצאים בצרות. ומדוע? כי אנשים יוצרים את האמנות של עצמם, מצלמים בעצמם, כותבים את שיריהם, ואני חושבת שזה דבר נפלא. אולם אמן טהור הוא חיה אחרת. רוברט היה אמן טהור".
כדי להתקרב לגדולים באמת - לפסוע באותם מסדרונות יצירתיים של תומס וולף, בוב דילן או דילן תומס - היה אז רק מקום אחד ללכת אליו: צ'לסי הוטל. סמית שמעה שאפשר לקבל שם חדר בתמורה לאמנות. בשנת 1969 היא נכנסה לגור עם מייפלתורפ במוסד הניו יורקי המיתולוגי. "הצ'לסי הוטל היה אז כמו בית בובות באזור הדמדומים, עם מאה חדרים, כל אחד עולם בפני עצמו", כותבת סמית בספר. "לכל אחד היה מה להציע ונדמה היה שלאף אחד אין הרבה כסף. אפילו המצליחים ביותר הצליחו רק לגרד מספיק כדי לחיות כמו קבצנים פזרנים".
היא אהבה לשבת בלובי, לעשן "קולס" ולקרוא ספרי בילוש, להמתין שגרגורי קורסו או אלן גינסברג יעברו (גינסברג אפילו ניסה פעם להתחיל איתה כי חשב שהיא גבר) ומדי פעם לזנק החוצה כדי לעצור מונית לחבר דור הביט, הסופר ויליאם בורוז. "לויליאם ולי היה מועדון סקרלטינה משותף", מתייחסת סמית למחלה שתקפה אותה בילדותה, "הוא האמין שקדחת פותחת שער מסוים". וגם היא, אגב, נכנסה בשער הזה כשבעידודו של מייפלתורפ החלה לחקור את הצד האמנותי של ההזיות מהן סבלה על רקע המחלה.
אלא שהאמנות לא כיסתה אפילו את שכר הדירה. סמית נאלצה להמשיך לעבוד כפקידה ולגנוב מחנויות, בזמן שמייפלתורפ החל לעסוק בזנות באיסט סייד ליד בלומינגדיילס (וגם המשיך לקיים יחסי מין עם סמית, ואף סיפר להוריו שהם נישאו בקליפורניה). אנדי וורהול כבר נורה על ידי ואלרי סולנס ולכן לא הסתובב הרבה באותם ימים, אבל כאשר פגש את בני הזוג מאוחר יותר התייחס אליהם בזלזול כ"מלוכלכים" ו"איומים". יום אחד הגיעו השניים לפקטורי, הסטודיו המפורסם שהקים וורהול, שם הוכרז השיער של סמית כפגוע "ומאוד ג'ון באאז". באותו לילה היא החליטה לעשות מעשה וקיצצה את הפריזורה בסגנון קית ריצ'רדס.
ואמנם, מתברר שכל מה שהיה דרוש לפטי סמית הוא שינוי לוק דרמטי. הייתה זו תקופה קסומה בניו יורק, כאשר ילדים שאפתנים יכלו להיכנס לילה אחד למקס קנזס סיטי ולצאת בלילה למחרת כוכבי רוק. האלטר-אגו של דילן, בובי ניורית, החל לעודד את סמית לכתוב בלדות במסורת של הנק ויליאמס. "בפעם הבאה שאני רואה אותך, אני רוצה לקבל ממך שיר", הוא הצהיר. בהזדמנות אחרת הציג את סמית בפני ג'ניס ג'ופלין, שכינתה אותה "המשוררת". אחר כך התמזל מזלה של המשוררת הצעירה להיות בחדר בצ'לסי הוטל כאשר כריס כריסטופרסון ניגן את "אני ובובי מקגי" לג'ופלין, שישבה מולו על כיסא. "הייתי שם ברגעים האלה", כותבת סמית, "אבל הייתי כל כך עסוקה במחשבות שלי, שבקושי הבחנתי במה שקורה".
ואז מייפלתורפ החל לצאת עם דוגמן מלונדון, שלקח אותו לשופינג בשברולט קורבאייר לבנה. סמית צפתה בו בחוסר מנוחה בעת שהתכונן ליציאה. "הוא בחר הכל בקפידה. הממחטה הצבעונית שהוא קיפל והכניס לכיס האחורי. הצמיד. הווסט. וסירוק השיער הארוך והאיטי. הוא ידע שאהבתי את השיער שלו מעט פרוע, ואני ידעתי שהוא לא מיישר את התלתלים בשבילי".
מייפלתורפ לא סיפר לסמית שהוא הומו, ממתין ליום שבו לולו דה לה פאלה, המו? זה של איב סאן לורן, תעלה את הנושא ברחבת הריקודים. הוא בכה כאשר התוודה. סמית התחייבה להישאר קרובה. "אהבתי את רוברט", היא אומרת, עיניה דומעות שוב. "כשהיינו יחד, הוא לא סיפר לי על מעשיו, ואני לא דיברתי איתו על אנשים אחרים. כשהיינו יחד, היינו אחד עם השנייה".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע
עדכוני תרבות לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
